בודהיזם על רגל אחת
מחפשים הארה: מה קורה כשהאמונה התאית המסורתית מגיעה למאה ה-21?
בודהיזם היא תורתו של סידהרתא בודהה, נסיך הודי מהמאה ה-6 שהפך לבודהה ("המואר") לאחר שדחה את דרך החיים מרובת הפריבילגיות לטובת סגפנות. הוא הגיע להארה באמצעות מדיטציה, שאותה מצא כ"דרך המלך" בין חיי מותרות לחיי פשטות.
הבודהיזם אינו מחייב הכרה בבודהה כאל. זו יותר דרך מעשית להשתחרר מהתניה ולחיות בכאן ועכשיו, מאשר התפתלויות מטפיזיות או שיפוט מוסרי. מציאת הדרך הזו הפכה מאתגרת במיוחד לאחר שהתיעוש חשף את התאילנדים לרעיונות חדשים, פעילויות, נכסים ופיתויים. ועדיין, בשני העשורים האחרונים ניכרת אנרגיה רוחנית רבה עם בניית מקדשים, צמיחת קהילות בודהיסטיות מודרניות ופרויקטים חברתיים רבים.
עם זאת כותרות העיתונים בצהובונים מעדיפות להתמקד בקרנות מפוקפקות, כתות כריזמטיות ונזירים הטובלים בתענוגות גשמיים. קריאות לרפורמה עוררו מחלוקות. בליווי הידרדרות מוחשית בפרקטיקה הבודהיסטית, נוצר סוג של משבר אמונה.
נולד מחדש (ושוב מחדש)
המטרה האולטימטיבית בבודהיזם היא להגיע לנירוונה, גאולה סופית ממעגל הלידה-מוות-לידה מחדש. רמת הסבל האישית תלויה בקארמה (פעילות) בגלגול הנוכחי או באלה הקודמים. בבודהיזם הזמן הוא מעגלי ואינסופי, שלא כמו קו החיים הליניארי והסופי ביהדות, אסלאם ונצרות.
לפני שהאדמה הזו הפכה לסיאם, זרם הבודהיזם הנפוץ באסיה הצפונית היה ה-Mahayana, שדוגל בדחיית הנירוונה מצד אנשים מוארים כדי שיעזרו לאחרים. חלק מהמנהגים נותרו, כמו הסגידה לפסלים, אך רוב התאילנדים הבודהיסטים שייכים לזרם מחמיר יותר (Theravada). כמו כן, ניתן להבחין בהשפעות הינדיות ישירות בכל האספקטים של התרבות התאילנדית. ב-1997 קודש בחוקה זרם ה-Theravada, שנחשב לדת הרשמית מאז הזמנים של סוקותאי.
הדת נמצאת במעמד חברתי גבוה, בצד המונרכיה והלאום. גם שלושת הצבעים בדגל התאילנדי מסמלים מלוכה (כחול), דת (לבן) ואנשים (אדום). על כן המבקרים בתאילנד צריכים להפגין כבוד כלפי כל השלושה.
הרבה חושבים שלהיות תאילנדי זה אומר גם להיות בודהיסט, ומתייחסים למוסלמים שמוצאם בדרום אסיה או במזרח התיכון כאל אורחים (זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהם מהווים רק 4 אחוזים מכלל האוכלוסייה בתאילנד).
מאז 2004, אלימות של קנאים ובדלנים בפרובינציות הדרומיות שבהן קיים רוב מוסלמי החריפה וכללה התקפות על נזירים כסמל להגמוניה של תאילנד המרכזית, והיכתה בהלם את האוכלוסייה הרחבה.
להיות ראויים
רוב התאילנדים מנסים לצבור לזכותם נקודות קארמה חיוביות על ידי הגשת מנחות (ניצני לוטוס, נרות וקטורת), תרומות, צדקה, הנחת אוכל בצלחותיהם של נזירים ופעולות של טוב לב כמו שחרור ציפורים מכלוביהן. הציבור בתאילנד מסבסד את 270 אלף הנזירים ו-90 אלף הנזירים הטירונים כדי שיחיו חיי מוסר לדוגמה ביותר מ-30 אלף מנזרים (wat). הסבסוד נעשה באמצעות תרומות מזון, ביגוד וכסף עבור צרכים בסיסיים כמו מחסה. ה-wat אינם רק מקום לפולחן ומדיטציה, אלא משמשים גם כמרכז קהילתי, בית חולים, בית יתומים, בית ספר, שוק, מגרש משחקים, מוזיאון, תיאטרון, גן חיות, גינה, קרמטוריום וחדר מתים.
המספר הגבוה של נזירים נובע מן המוסכמה שכל הגברים (בעיקר לפני הנישואים) צריכים לעבור הכשרה, והם יכולים לעשות זאת עד שלוש פעמים. ההכשרה נחשבת דרך לכבד את ההורים ולזכות אותם בגמול גבוה מבחינת הקארמה. היציאה להכשרה, כמו גיוס, מקובלת גם על המעסיקים. חוץ ממדיטציה ולימודים, הנזירים עורכים גם טקסי חתונות ולוויות. נזירים פחות אורתודוקסים יכולים גם לקרוא עתידות ולצייר קעקועים לשם הגנה.
מחלוקת ושינוי
אמון הציבור בנזירות נסדק כאשר התגלה ששני נזירים כריזמטיים ניהלו רומנים עם נשים חסידות ושימשו כפטרונים לזונות. אחד מהם ברח לסן דייגו. באותה עת נעצר אב מנזר השוכן צפונית לבנגקוק באשמת מעילה כספית גדולה, אך שוחרר, כדי לשמור על אחדות האומה, מעט לפני ההפיכה הצבאית ב-2006.
נזירים רבים קראו לפיקוח קפדני יותר על הנזירים עצמם ולרפורמה ב-Sangha, גוף המנוהל על ידי הפטריארך העליון ופועל על פי היררכיה מאז 1962. המועצה הנוצרית אינה מכירה בזכויותיהם של נזירים כאזרחים, כגון נשיאת תעודת זהות או דרכון והזכות להצביע. פלגים מסוימים טענו שההיררכיה עוסקת יותר מדי בטקסים פולחניים והפקת קמעות, במקום בבעיות חברתיות. כשהפטריארך החל לסבול מסניליות, חודשה היריבות בין שני המנזרים המרכזיים ועוררה קריאות רבות יותר לרפורמה בהנהלת המנזרים.
מעורבות המדינה בחינוך וברווחה שללה מהמנזרים את תפקידם החינוכי והחברתי. כתוצאה מכך נטען שחלק מהנזירים פיתחו הרגלי "עצלות" בהסתמכם על המערכת הפטרונית. עם זאת, נזירים רבים רחוקים מלהיות עצלים ומקימים פרויקטים שונים למען עניים, חולי איידס ועוד. בסופו של דבר הבודהיזם מטיל אחריות על הפרט להתגבר על ההתניות, להפוך למואר ולנהוג בחמלה.