ככה מפנקים

קחו אותם למסע בדמיון מודרך // ריקי כהן

דמיון מודרך נשמע לחשדנים כמו עוד תורה ניו אייג'ית, שיטת טיפול שלא הוכחה מספיק, עניין שמשלמים עליו 300 ש"ח לשבוע בלי אפקט ממשי. אבל דמיון מודרך הוא לא כל אלו, הוא בעיקר מתודה שהורה יכול ללמוד לבד בקלות ולהעביר לילדים כחלק מחוויה אינטימית של הורה־ילד – מקרבת ומעשירת דמיון. לנו זה קרה. אני אמנם רכשתי את הספר "דמיון מודרך עם ילדים" וגם כמה דיסקים בנושא, אבל לא הספקתי לצלול לתוכם, כרגיל. ואז בא בן הזוג ועקף אותי בסיבוב. בחודשים האחרונים הוא עורך לילדים לפני השינה דמיון מודרך כדי להכניסם אל עולמות השינה באופן מרגיע וזה עובד להפליא. הוא לא למד דבר מהשיטה, הוא משתמש בדמיון שלו, הילדים ממש מחכים לזה בערב, וזה מסייע לשניהם להירדם הרבה יותר בקלות והחלומות הרעים מגיעים פחות מבעבר. אלו 20 דקות יפות ונטולות רעשים חיצוניים שבהן הוא מטייל איתם במקומות נעימים בדמיון ומעביר אותם חוויות דמיוניות שיש בהן בעלי חיים, טבע וסביבה, וכך מסלקים את מתחי הערב עם שיעורי הבית ותתקלחו כבר ולכו מיד למיטות. הסיפור לפני השינה הוקדם לשעות אחר הצהריים ולא נרשמה הפחתה בו או בקריאה. חוץ מזה, להפעיל את השיטה מפיגת הכאבים היומיומיים הזאת על עצמנו זה בונוס נוסף, ועם הזמן משתכללים בזה.

ריקי כהן, משוררת, כותבת סיפורת ועורכת, ערכה את הספר הדיגיטלי "אצלכם זה בוכה", בהוצאת בוקסילה, קובץ סיפורי אימהות 

אהבה – זה כל העניין // אורלי קראוס ויינר

בילדותי התגוררתי בשכנות לדוקטור דוד רודי ז"ל, גדול הפסיכואנליטיקאים בישראל, שאמר להורי משפט מפתח: "אין פינוק – יש אהבה". עצתי היא לאמץ את המשפט הזה ולאהוב את הילדים שלכם המון ובלי תנאים. תזכרו שהאהבה הזאת היא תנאי הכרחי לפיתוח ביטחון עצמי, שהוא המרכיב החיוני ביותר לנפש כמו שהמערכת החיסונית היא החיונית ביותר לגוף. אל תחששו שהילדים יצאו מפונקים ויחשבו שהכל מגיע להם. במקרה כזה, החיים כבר ידאגו להעמיד אותם על טעותם. מכם כהורים הם צריכים בראש ובראשונה לקבל את התחושה שיש מקום אחד בעולם שבו יקבלו אותם תמיד, יאהבו אותם כפי שהם ויעזרו להם במקרה הצורך. והמקום הזה הוא הבית. ילדים שזכו לאהבה כזאת יגדלו להיות אנשים טובים לעצמם ולאחרים, ויפתחו גם כוחות נפש כדי להתמודד עם כל הקשיים והמשברים שיזמנו להם החיים, וכולנו יודעים שהם יזמנו.

אל תנסו לדחוף אותם להישגיות ולמצליחנות, כי זה בדיוק המתכון להפיכת ילדים למתוסכלים וכועסים, ובהמשך למבוגרים אומללים ששום הישג לא מספק אותם. לא כל ילד חייב לעשות אקזיט בגיל 22 או לזכות ב"כוכב נולד". אם יש להם כישורים להיות מובילים בתחום מסוים, עדיף שיגיעו אליו בקצב שלהם כשהם מצוידים בביטחון ובכוחות אמיתיים. תאהבו אותם כמו שהם ותניחו להם להיות ילדים, גם זה לא ממש קל בעולם שאיבד את שפיותו במירוץ לקדמה שבסופו של יום לא גורמת אושר או סיפוק לאף אחד.

"אהבה ודעות קדומות", ספרה ה־13 של אורלי קראוס ויינר, יוצא לאור בימים אלו בהוצאת כתר

תזמינו הביתה כמה שיותר חברים שלהם. אין תחליף לבית פתוח, חי ומלא

הכינו להם מסיבת יום הולדת מותאמת אישית // דניאלה די־נור

מה אנחנו רוצים בשביל ילדינו, או למען האמת בשבילנו, אם לא ליצור להם בדרכים שונות ומגוונות מאגר זיכרונות מתוקים, משהו שיוכלו להתרפק עליו, לזכור ולהזכיר אותנו באהבה? ומהו הזמן הכי מתאים לשתול זיכרונות כאלה במאגר ההולך ונבנה בנשמותיהם הרכות אם לא ביום הכי־הכי, שחוזר מדי שנה – יום ההולדת?

כדי להצליח בגדול ביום ההולדת, כדאי להקשיב להם במשך השנה כולה: מה מעניין אותם, מה הם אוהבים, מה מרגש אותם, מה מצחיק אותם (זה יועיל גם לעניינים אחרים); לבחור את הנושא שמתאים להם במדויק (להם, לא לכם), ואז לתפור את יום ההולדת סביב הנושא הזה; לעבוד בזה. לתכנן כל פרט ופרט ולהפתיע אותם (ואת המוזמנים) בכל שנה מחדש. וחשוב חשוב: להכין להם בעצמכם, במו ידיכם, עוגת יומולדת – כזאת שאין ולא תהיה לאף אחד אחר.

דניאלה די־נור היא המו"לית של "עוגות יומולדת" בסדרת "סודות של בצק סוכר" מאת רוני אורן וטל קרן כץ

בחורף פנקו אותם עם מגבת חמה אחרי המקלחת, אותה תוכלו לחמם מספר דקות בתוך המייבש או לזרוק על הרדיאטור.

הכינו איתם בובות וודו // אורית גידלי

מדי פעם מישהו פוגע באחד מילדיי ואז המוח שלי – שגם ככה מנהל את עצמו בטמפרטורות הקרובות להתכה – קודח במיוחד. מיד אני מדמיינת איך אבוא לבית הספר כדי לנקום ואיך אנצל לרעה את כוח העל של היות מבוגר. אחר כך אני מגלה עניין פתאומי באונומטופיאה שבמילה שיסוף, ובסוף אני עושה את הנורא מכל. כלום. כלום כלום כלום. כי תכל'ס, אי אפשר לעשות כלום.

כלומר, זה מה שחשבתי עד שילדיי ואני עלינו על הרעיון הגאוני שהוא גם המלצתי ההורית הבלתי חינוכית בעליל: להכין ביחד בובות וודו. לא מזמן ניסינו את זה כשהיינו צריכים לנקום בשני אנשים טיפשים במיוחד. התכנסנו מחויכים סביב שתי בובות, אבל אז גילינו שלא ברור לנו בדיוק איפה לדקור. בחיים לא נרצה להסב למישהו נזק בראש או בגב או אפילו ברגל. לעומת זאת, כעס זה כעס ומשהו צריך היה לעשות. ואז הפתרון הציע את עצמו: כינים! דקרנו רק את השיער של בובות הוודו ואיחלנו לאנשים המרושעים שיזכו לכינים, לבני כינים ולכינינים. אני בטוחה שמושאי הכישוף רצו לסופר פארם ואנחנו הרגשנו יותר טוב. סוף סוף! יותר טוב!

אז נכון שהכעס מרעיל את הכועס ונקמה היא לא פתרון, אבל לפעמים לתת מוצא פעיל לצער זאת הפעולה ההורית הנכונה. וחשוב מזה, את העולם סביב ילדיי אני לא יכולה לשכנע להתנהג כמו שצריך, אבל את הבית אני כן יכולה לבנות כרצוני ובבית תמיד יהיה מצחיק, ותמיד יהיו שם אחים שישמחו לדקור ביחד בובת וודו והפגיעה תומר למשהו אחר – מדולל יותר וקורץ. ובבית יהיה גם תכשיר כינים. מה שבטוח.

ספר הילדים של אורית גידלי, "נונה קוראת מחשבות", יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. הקטע לקוח מתוך הבלוג ג'ינג' להורות יצירתית

לכו אל הפיל בדיזנגוף סנטר // איתי רייכר

אל תהיו מהאנשים שאומרים: "אני לא מבין מי ההורים האלה שלוקחים את הילדים שלהם לפיל בסנטר", פשוט תהיו ההורים האלה. כי להורים בעלי ממון יש בית עם חצר ובריכה, להורים בעלי קסם אישי יש חברים עם בית וחצר ובריכה, ולכל השאר יש את גשר הילדים בסנטר. אותה ארץ לעולם לא התלויה בין שמים וארץ, בין צומת ספרים לכלי זמר, ובמרכזה עומד לו בימי חמסין וכפור – נאמן, מנחם ולגמרי בחינם – אטרקציית הפיברגלס המסרטן – מגלשת הפיל.

המבנה האנטומי של הפיל כמו דורש שהחדק יהיה המגלשה. אבל כאן, ברגע נדיר של השראה של מהנדס שניסה לייצר אמירה על מעגל החיים, הכיוון הוא הפוך; מה שמעניק להורים תל אביביים את ההזדמנות הנדירה לראות את הילד שלהם מטפס לתוך לוע של פיל וגולש החוצה מהתחת שלו. שוב ושוב ושוב. אז עצתי היא: הניפו את הדגל הלבן של ההורות ולכו אל הפיל. עוד עצה: אל תסתפקו בישיבה בצד ובהייה לתוך הסלולרי שלכם. היכנסו לתוך הפיל עם ילדכם, מה שיאפשר לכם לגלות שכל בטנו של היצור הפלאי מכוסה מבפנים בכתובת: "לירז שוקרון רוצה זין 8898288־074". ועצה אחרונה, אם אפשר: אל תתקשרו אליה.

איתי רייכר הוא תסריטאי. אב ליואל

השקיעו במתנות מחשבה אבל לא כסף // דניאלה דורון

אם גם לכם קרה לא אחת שהילד התרגש יותר מהעטיפה של המתנה היקרה שלכם כי היו עליה את הדמויות שהוא אוהב; אם גיליתם שהוא מתעסק כבר שעה בקפיץ פלסטיק מהכל בדולר; ואם מצאתם מתחת לארון את המתנה המפוארת על 18 הבטריות שבה מעלה אבק – אתם מוזמנים לעשות את החשבון ולהגיע לתוצאה הבאה: הילדים לא באמת צריכים את המתנה הכי יקרה על המדף. הם שמחים ממש באותה מידה ממשהו קטן ועטוף יפה שמגיע הביתה בהתרגשות רבה.

טיפ: שמרו בבית 20 מתנות כאלה, כי כידוע, פעולת ההסחה היא משכינת השלום האולטימטיבית בבית.

דניאלה דורון היא תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריט DraftRishon

שחררו, אין כמו החופש – בפארקים, על חוף הים, בכיכר העיר – תנו להם לרוץ, תנו להם לחפש, תנו להם ללכת לאן שהם בוחרים. 

תהיו עם הילדים שלכם // דוֹד אריה

כולם מכירים אותי בשם דוֹד אריה, לכן אולי תתפלאו איך השתרבב דוד דווקא לגיליון שמקבץ עצות להורים. הרי דוד הוא לא אבא ולא אימא. אולי יש גם כאלה שחושבים: "דוד אריה רק יוצא להרפתקאות ברחבי העולם. הוא בכלל יודע מהו תא משפחתי? מהן הרדמות, מכונות כביסה, נסיעה משפחתית במכונית; איך לשים גבולות, לדעת להגיד את הדבר הנכון, לקחת לחוגים וכל אותם הסעיפים שמופיעים בהגדרת התפקיד אבא או אימא?

אבל למעשה – אולי  לא ידעתם – אני כן אבא. אני אבא לעשרה ילדים נפלאים, מוצלחים אחד אחד! מתי הספקתי להיעשות אבא? כשהפכתי לג'וק בערבות רומניה. לי ולאשתי הג'וקית היו עשרה ילדים ג'וקים. אתם יודעים מה זה לצאת לטיול עם עשרה ילדים ולדאוג שאף אחד לא יקפוץ ראש לאיזו בריכת ביוב? ואתם בכלל יכולים לדמיין מה זה להריץ ארוחת ערב מספיק רקובה, מקלחות בבריכת הביוב המקומית והרדמות לעשרה ג'וקים במכה אחת? ואני כבר לא מדבר על הבלגן שעושים עשרה ג'וקים חסרי מנוחה. נכון, אחרי שנה חזרתי להיות בן אדם. הילדים שלי גדלו, וכיום אני בעיקר דוד (וכמובן סבא לנכדים ונינים ג'וקים). ובכל זאת אני מרגיש שיש לי תובנה אחת חשובה בנוגע לגידול ילדים – ג'וקים או לא ג'וקים.

כל ג'וק יודע שהדבר הכי נפלא והכי הרפתקני כהורה הוא להיות עם הילדים. כל ג'וק יודע שזה הדבר הכי חשוב בגידול ילדים. אצלנו הג'וקים לא קוראים לזה זמן איכות, אלא זמן הג'דוקקות. כידוע, יש המון דרכים לא להיות עם הילדים שלנו. אחדות מהן נפלאות, אחרות קצת פחות: גנים ובתי ספר, צהרונים, בייביסיטר, חוגים, הצגות ילדים, טלוויזיה, מחשב, עבודה, פעילויות יצירתיות כאלה ואחרות. כל הדברים הללו הם בדרך כלל הכרחיים ולפעמים גם חשובים, אבל אני מדבר על דבר אחר: להיות עם הילדים בלי לעשות שום דבר מיוחד, בלי להעסיק או לבדר אותם, בלי לחשוב מה יתרום לעתידם. פשוט להיות איתם – לשוחח, לשתוק, לרקוד, לשיר, להתבדח, להקשיב, לספר, להשתטות. לא לחפש פעילות. לא לחשוב שזה בעצם בזבוז זמן שלי או שלהם. לא לנסות להשיג שום דבר.

השעות שבהן הייתי עם ילדיי הג'וקים בצורה כזאת תמיד זימנו לנו תגליות, צחוק, שיחות מיוחדות, משחקי דמיון, שירים, ריקודים, שמחה ולפעמים גם עצב. מצאתי את עצמי שוב ילד, נסחף אחר הסקרנות של הילדים שלי. לא חשבתי על הרפתקאות אחרות או על עבודה. לא חשבתי איך זה יתרום לי או לילדיי, אלא פשוט נהניתי מהזמן חסר התכלית. כן, לפעמים צרחתי בבהלה כשמצאתי את אחד הילדים על התקרה. והיו פעמים שהייתי צריך לקרצף כתמים לא מזוהים מהקירות. והייתה פעם שהשכנים מהביוב למעלה הזמינו משטרה בגלל הרעש. אבל בסופו של דבר לא חשבתי שאני אמור לעשות או להיות באותם רגעים דבר אחר, אפילו לא בן אדם. רק אבא ג'וק שנמצא עם ילדיו הג'וקים ונותן לחיים לכתוב את סדר היום. הילדים נהנו ושמחו והרגישו בבית. ועבורי? עבורי זו הייתה אחת ההרפתקאות המופלאות ביותר שהיו לי מימיי. גם לג'וקים יש רגשות!

דוד אריה הוא גיבור סדרת הספרים "הרפתקאות דוד אריה" מאת ינץ לוי, שהחלק השישי בו עתיד להתפרסם בחודש מאי