גיבור נעוריה של עדי אולמנסקי: סטנלי קובריק

לא היה שום סדר הגיוני או כרונולוגי בסדר שבו בחרנו לצפות בסרטים אלא רק רצון להיחשף עוד ועוד לאדם שיוצר אותם. סטנלי קובריק - גאון

סטנלי קובריק. צילום: Getty Images
סטנלי קובריק. צילום: Getty Images
14 באוקטובר 2014

גיליתי את הסרטים של קובריק סביבות גיל 15 דרך ידיד שהיה לי בזמנו. הכרנו דרך חברה משותפת ואיכשהו החיבור היה די מהיר. לאט לאט מצאנו עוד ועוד תחומי עניין משותפים – ממוזיקה, דרך קולנוע ועד ספרים. עם הזמן נוכחתי להבין שרוב התחומים שחיברו בינינו סבבו איכשהו סביב תחושות ניכור ובדידות. כנראה שנינו הרגשנו דומה בגיל ההתבגרות הדי נורמטיבי שלנו.

הוא אמר שאני חייבת לראות את הסרטים של קובריק ושהוא בטוח שאני אתאהב בעבודות שלו, וצדק. התחלנו כמובן עם המתבקש מכולם – "תפוז מכני", ששאב וריתק אותי ברמות שלא חוויתי לפני. משם המשכנו ל"הניצוץ", "2001: אודיסאה בחלל", "עיניים עצומות לרווחה" "פול מטאל ג'קט" ועוד. לא היה שום סדר הגיוני או כרונולוגי בסדר שבו בחרנו לצפות בסרטים אלא רק רצון להיחשף עוד ועוד לאדם שיוצר אותם, שמבחינתנו היה לא פחות מאשר גאון.

הסרטים שלו גרמו לי להבין שעד אז לא נחשפתי מספיק ליצירות כנות ועמוקות. בתור שני נערים מתבגרים ממורמרים שהרגישו בתקופה ההיא שהם לא מוצאים את מקומם בחברה ובעולם, מצאנו המון סיפוק בסרטים של סטנלי קובריק.

היה משהו אפל ומלא בשאלות קיומיות בסרטים שלו, שנתן לנו תחושה של נחמה. הרגשנו שמישהו אומר סוף סוף את הדברים הלא כל כך יפים שנורא רצינו להגיד, לא מתלקק ומתייפייף בשביל שיקבלו אותו, והולך עד הסוף עם האמירה האמנותית שלו.

מאוחר יותר, בתיכון, בחרתי ללמוד במגמת פילוסופיה. בשנה הראשונה דיברנו הרבה על תפיסות מוסר שונות. "תפוז מכני" היה חלק מתוכנית הלימודים כסרט שמעלה תהיות בסיסיות על מוסריותו של האדם – אם היא פנימית, חיצונית (במובן של דת ואמונה), או תלוית חברה ותרבות.

הגישה של קובריק ללא ספק השפיעה עליי בעשייה המוזיקלית שלי. אימצתי ממנו את הרצון ללכת עד הסוף עם האמת שלי ללא פשרה, ומנגד, את השאיפה לקבל את הערכת הקהל ותמיכת המסגרות. ממש כפי שקובריק המשיך לקבל מימון מחברות הסרטים הענקיות על אף שהעביר מסרים חריפים ולא פשוטים בסרטיו. איזון עדין, אך קשה מאד לשימור.

פעם חשבתי שהתחושות שהרגשתי אז כשראינו את הסרטים שלו יחד, נובעות מהעובדה שאנחנו בגיל ההתבגרות ושזו פאזה חולפת. היום אני מבינה ששנינו, גם היום, עדיין מרגישים לא לגמרי שייכים, לא לגמרי חלק. מהמקום הזה, החיבור שלי לקובריק ולתקופה הזו תמיד ישאר חזק.