גיבור נעוריו של עוזי פיינרמן (רמירז): בוב דילן

בחירה די נדושה, אבל בלי ספק – בוב דילן היה הסופר הירו של הנעורים שלי. אחי הכיר לי אותו בגיל צעיר יחסית (תודה, עופר), והיה לי חיבור מיידי עם המוזיקה שלו עוד לפני שהבנתי על מה הוא שר בכלל. אהבתי את החופש והאמת בכל דבר שהוא עשה.

[tmwdfpad]

כשהכרתי אותו, הייתי גיטריסט בתחילת הדרך והתחלתי לנגן את השירים שלו – שירים די פשוטים ברובם מבחינה הרמונית – אבל למדתי מהם המון מבחינת נגינת הגיטרה, בעיקר טכניקה שנקראת פינגר־פיקינג שמזוהה עם בלוז ופולק. דרכו גם הכרתי המון מוזיקה מעולה: אמנים גדולים כמו וודי גאת'רי, אודטה, האדי לדבטר וג'ואן באאז – השורשים המוזיקליים שמהם ינק וקיבל השראה.

אחד הדברים שהכי אהבתי בו הוא שאין אצלו שני ביצועים זהים לאותו השיר. קצת כמו פתותי שלג. הוא תמיד משחק עם העיבודים ומשנה את המלודיות והטקסטים לפי מה שהרגיש לו נכון באותו הרגע. עד כדי כך שכשהייתי בהופעה שלו בקנדה לפני עשר שנים לקח לי זמן לזהות חלק מהשירים. מדהים שהוא עדיין משחק עם שירים שהוא מבצע זה 50 שנה ומשאיר אותם חיים, בניגוד להרבה אמנים מהדור שלו שמנסים להישמע בדיוק כמו שנשמעו אז.

כשהתחלתי לכתוב ולשיר שירים משל עצמי, הוא היה ההשראה הכי גדולה. הייתי מקשיב לו המון ומנסה לחקות את הכתיבה ואת הסגנון שלו. יש לי כמה שירים שכתבתי באותה תקופה שנשמעים לגמרי גנובים מדילן, חוץ מזה תמיד היה לי חוסר ביטחון בשירה וקיבלתי ממנו הרבה כוח. הוא לא זמר במובן הקלאסי, הפרדי־מרקורי של המילה, הרבה אנשים העדיפו לשמוע קאברים לשירים שלו שבוצעו על ידי זמרים עם קול נגיש יותר כמו "פיטר, פול ומרי". אבל עדיין, הגרסאות שלו תמיד נשמעו הכי טובות והכי אמינות.

כשהוא היה בן 23 הוא כתב ספר בשם "טרנטולה" שהיה מלא פרוזה מוזרה, חופש ודמיון. קניתי אותו בתקופת התיכון ולא הבנתי מה קורה שם, אבל נשאבתי לתוכו, והרבה פעמים כשיש לי מחסום בכתיבה אני חוזר אליו לפתוח קצת את הראש. דרכו הכרתי משוררים כמו אלן גינסברג, קראוק ורמבו (המשורר, לא סטלונה, שאגב גם היה סוג של גיבור נעורים). תודה, בובי!