זבנג וגמרנו: אריאל ויסמן מראיין את אורי פינק

מ־1987 ועד היום מגדל אורי פינק דורות של בני נוער זבי חצ'קונים על דפי "זבנג", הקומיקס שלו שכנראה עוד יקבור את כולנו. איך הוא שרד עד עכשיו? ומה הטרגדיה של חייו? אריאל ויסמן, תסריטאי וקומיקסאי, נפגש עם האיש שברא את גברת זעפני

"זבנג". איור: אורי פינק
"זבנג". איור: אורי פינק
14 באוקטובר 2014

תראו, הייתי שמח להגיד שגיבור הילדות שלי הוא דודו גבע, שחונכתי על ברכי "החמישייה הקאמרית" ושלמדתי את כל מה שאני יודע על להיות הקומיקאי הגאון שאני ממונטי פייתון, אבל אם באלילי נעורים עסקינן יש רק תשובה אחת – אורי פינק. ב"זבנג" היה כל מה שחיפשתי כילד אספרגרי שההורים שלו לא הרשו לו לראות "נישואים פלוס" – ציורים יפים, בדיחות על סקס שאני לפחות חצי מבין ומשחקי מילים איומים ונוראים על חגי ישראל. כשהתבגרתי קצת ניסיתי למרוד, התחלתי לצייר קומיקס בעצמי והעמדתי פנים ש”זבנג” הוא הדבר הנוראי ביותר שקרה לתרבות הישראלית. אבל לאחר שאורי הפנים את הביקורת שלי ויצר ב”זבנג” את אריאל, שאפיונו העיקרי הוא שהוא מחרבן המון במכנסיים, כבר הבנתי – אתה לא בוחר את אליל הנעורים שלך, הוא בוחר בך.

“זבנג” ואורי פינק הם יותר מהסיפור האישי שלי על איך הקומיקסאי הנערץ עליי פרסם פעם קומיקס בתפוצה של עשרות אלפי עותקים על איך אני מחרבן במכנסיים. “זבנג” היה להיט היסטרי עם ארטיקים וקלפים וסדרת טלוויזיה, ואף שפרקים חדשים ממשיכים להתפרסם גם היום (ב"מעריב לנוער" ובמגזין “זבנג” החודשי), דפדוף בספרים הישנים מבהיר למה הוא זכה להצלחה כזו דווקא בתקופה שבה הוא הצליח: מדובר במוצר ניינטיז מובהק, לטוב ולרע. "האמת שאני מסתכל לפעמים, זה נורא מיושן", מודה פינק. "גם סדרת הטלוויזיה שהייתה, אתה ראית את זה? אני מנסה לראות את זה עכשיו, זה מדהים אותי. כשאתה חי בתקופה אתה לא מרגיש את כל האפיונים שלה, ופתאום אתה מסתכל על זה, על הצבעים ועל העיצוב ואומר 'וואלה, זה הניינטיז'. מבאס אותי שזה לא אלמותי. כשמסתכלים על אסטריקס לא אומרים 'זה היה בפיפטיז'. ‘זבנג’ חייב להיות עדכני, הוא לא יכול להיות קלאסי. אני לא מביט בנוסטלגיה על יומן ‘זבנג’ 2010. להיפך, אני מסתכל ואומר 'למה עשיתי את זה?".

מבחינת יצירה ישראלית “זבנג” הוא סוג של אנומליה. אין אף דמות או סדרה באף מדיה ששרדה כל כך הרבה שנים. איך אתה מסביר את זה?

"זה הצליח בגלל הטיימינג. ישראל שלפני הניינטיז היתה שונה לחלוטין. היה ערוץ אחד, הייתה שמרנות, כל התרבות הפופולרית היתה די מטומטמת, היו ברכות 'שנה טובה' עם תמונות של הרמטכ״ל. בניינטיז היתה איזו התפרקות, פריצה, ערוץ 2, הכל נהיה הרבה יותר מערבי. בדיוק על רוח הזמן הזאת ‘זבנג’ יצא, וזה תפס בזמן ובמקום הנכונים. מעריב לנוער היה במה מעולה. הוא הגיע לכל בית. זה למה ‘זבנג’ הצליח. למה הוא שרד? כי הוא משתנה כל הזמן. נראה לי שזה הסוד. וגם יש מחסור מסויים עכשיו בקומיקס לילדים ולנוער. אין הרבה קומיקס שילד יכול לקרוא בו על החיים שלו. אף אחד לא טורח לעשות את זה חוץ ממני".

מבחינתי השיא של "זבנג" היה בספרים 5־7 (1993־1995), אבל אלה גם הספרים שקראתי בגיל שבו הכי התאמתי לקהל היעד, אז אולי זה גם קשור לזה.

"את רוב הזבנגים האלה עשיתי בתקופה שגרתי בארה״ב עם אשתי ליאת. היתרון הגדול בעבודה מסן פרנסיסקו זה שבזמן שאתה עובד שם, כל האנשים שיכולים להרגיז אותך ישנים. גם לא היו לי ילדים אז. מבחינה יצירתית, זאת תקופה שאני מתגעגע אליה".

יכול להיות שזה גם בגלל שאתה בעצמך היית צעיר יותר ויותר מחובר לתכנים שכתבת.

"הייתי בסך הכל בגילך עכשיו. היום אמנם דמות האבא של גל מופיעה יותר מבעבר, אבל מצד שני הנוער יותר מחובר אליי עכשיו מאי פעם. אני מדבר עם הבת שלי על קפטן אמריקה ואיירון מן, זה הזוי. ועוד יש לי בנות! השאלה מה יקרה כשלא יהיה לי מגע עם הגיל הזה. הקטנה שלי בת 15. כשהיא תעזוב את הגיל הזה, לא יודע מה יקרה, אולי זה באמת יהיה מוזר, בן אדם בן 60 עושה קומיקס על ילדים בני 16. אי אפשר לדעת. אני זורם, כל עוד נותנים לי לעשות קומיקס אני עושה. בחיים שלי לא התפטרתי".

אתה מודאג בקשר לעתיד?

"תמיד. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה. קומיקס זה לא ביוטכנולוגיה, זה לא תחום שהייתי משקיע בו כסף. לא הייתי קונה מניות של חברת קומיקס עכשיו".

כילד, "זבנג" היה בעיניי מאוד חתרני. היו ספרים שלך שאמא שלי לא הרשתה לי לקרוא. אתה לא קצת מקנא או מתוסכל מזה שדודו גבע קיבל את תווית האמן הבועט ואתה לא?

"הרבה אנשים חושבים שאני ‘זבנג’ ומשייכים לי הרבה תכונות שיש ל’זבנג’, אבל זה לא נכון. ‘זבנג’ זה חלק מהיצירה שלי, לקהל יעד מסוים. ההשפעה התרבותית שלי באמת פחות נחשבת מזו של דודו גבע, מה לעשות. דודו גבע פעל בסביבה אחרת ממני לגמרי, בעיתון 'העיר', והוא עשה דברים מדהימים, אין מה להגיד. מה שאני רציתי לעשות זה להביא קומיקס לכמה שיותר אנשים, ובזה הצלחתי. באותו זמן הרבה אנשים קראו ‘זבנג’ ודודו היה נחלת המילייה התל אביבי האינטלקטואלי. אולי לתקופה מסויימת 'יוסף ואחיו' הגיע לקהל רחב אבל אחרי זה הוא חזר לשוליים. כל הדברים הפסיכיים שלו היו מעולים, אבל הם לא משהו שאתה עושה להמונים. זה תמיד הוויכוח שלי עם כל הקומיקסאים בארץ. אני אומר שקומיקס חייב להיות דבר ראשון כמו קולנוע, לפנות לכולם. אחרי זה אפשר לעשות שוליים, בכיף. אבל שוליים בלי מיינסטרים זה מטופש.

"אני מקבל את זה ש’זבנג’ לא ייחשב אף פעם כמו דודו גבע, ובצדק. זאת הטרגדיה של הקריירה שלי. עשיתי דברים, ניסיתי לפרוץ לקהל יעד מבוגר, וזה לא הלך. הכי מבאס זה הספר 'הארץ שלנו' שהוצאתי בצרפת ובישראל, פרויקט אישי, ספר פוליטי לגמרי, ובארץ ישר שמו אותו יחד עם הזבנגים. זה היה ממש מתסכל, אף אחד לא שמע עליו בכלל. דווקא בקריקטורות שאני עושה עכשיו במעריב אני מרגיש בפעם הראשונה שקצת הצלחתי לצאת מהמעגל הזה".

הרבה מבני דורי יודעים לצייר רק בסגנון של "זבנג" כי זה מה שהם למדו מ״ככה מציירים 'זבנג'״. מה יש לך להגיד להגנתך?

"יש דבר אחד נכון במה שאתה אומר: הקטע בספר של 'איך מציירים את הדמויות של 'זבנג', שהוא כולו שטויות במיץ עגבניות. אף פעם לא ציירתי את הדמויות ככה עם כל העיגולים והפסים, זה הכל חרטה, אבל שמתי את זה שם כי זה מה שילדים רוצים – לצייר את הדמויות בעצמם. אין שם שום דבר שקשור ל’זבנג’ חוץ מהקטע הזה. האנשים האלה מציירים בסגנון של ‘זבנג’ כי זה מה שהם קראו כילדים. היום אתה רואה כל ילדה מציירת כמו מנגה, כי זה מה שהן קוראות. הולכות לסנטר וחותכות את הוורידים. אני לא אשם, זה לא הספר אשם!".

ולסיום: יש משהו מיוחד שאתה רוצה להגיד למעריציך שהתבגרו?

"למנוי לעיתון ‘זבנג’ התקשרו 699999־800־1. זה מה שיהיה כתוב על הקבר שלי".