דף חלק: גיל קורוטקי סוף סוף הפסיקה לרכל
"'בגדול, אנחנו רוצים שתסתמי', אמרו לי במערכת ושלחו אותי לדרכי חסרת ההסתודדויות. שבוע בלי רכילות הפך אותי לאדם עצבני וביטל חלק משמעותי באינטראקציות החברתיות שלי. נסו להסתדר שבוע בלי לרכל ותגלו את האמת המרה: לכם ולחברים שלכם אין באמת על מה לדבר". פרויקט מיוחד לחג
ההגדרה המילונית של רכילות, "עיסוק חטטני בחייהם הפרטיים של אנשים אחרים, לרוב שלא בידעתם וללא הסכמתם", לא מתחילה אפילו לדגדג את הקצה של הקצה של האושר העילאי שהוא לשון הרע. היוש, אני גיל ואני רכלנית. תמיד הייתי. כי הרי מה יותר טוב מחצי הנחמה שהיא צרות של אחרים? "בגדול, אנחנו רוצים שתסתמי", אמרו לי במערכת ושלחו אותי לדרכי חסרת ההסתודדויות. "אבל רגע, מה זה כולל לא לרכל?", שאלתי בייאוש. "מותר לי לספר עובדות? להלל את הפרטנר המיני המוצלח שהיה לי בסוף שבוע?". "בלי רכילות זה בלי רכילות", ענו לי בקשיחות והשאירו אותי עם אלפי פריטי מידע על אנשים בראש ועם שום יכולת לחלוק אותם.
כבר ביום הראשון נפלתי. על כוס בירה עם חבר התחלתי לספר לו הכל על הזוגיות הנוכחית של מכר משותף ומה בדיוק אותה בת זוג חדשה עשתה (או יותר נכון את מי) בעברה. פתאום קלטתי מה אני עושה ועצרתי את שטף הדיבור. "אסור לי", עניתי בפרצוף מתוסכל לסימני השאלה שהופיעו על פניו. "זו לא רכילות אם זו האמת", הוא ניסה לעודד אותי להמשיך. כפי שלמדתי בשבוע הזה, ההגדרה של רכילות יכולה להיות רחבה ביותר ומסתמן שאני מלכת השקר העצמי. ייתכן שגם מזה עוד נצטרך להיגמל.
בהמשך השבוע כבר הייתי חכמה יותר ונמנעתי מראש ממוקשים. להודעות שהתחילו במילים "את לא תאמיני", השבתי שייתכן שלא אבל השבוע אני משאירה את הספקנות בצד. המבחן הקשה ביותר הגיע מהמקום שהכי פחות ציפיתי לו – הליכה סטנדרטית לעבודה עם קולגה. הוא סיפר לי בתמימות על אירוע שהיה בו ערב לפני כן וציין היתקלות עם אדם ספציפי. פריט המידע שידעתי על אותו אדם היה פשוט טוב מדי מכדי שאשמור אותו לעצמי.
לא יכולתי. הרגשתי תחושה חמימה בפנים, כאילו אני עומדת להתפוצץ אם לא אוציא את זה החוצה. איך עוקפים את לשון הרע? פשוט מאוד, לא משתמשים בלשון. על ידי שימוש בשפת הסימנים ובמחוות גוף ניסיתי להעביר את הסיפור העסיסי. שותפי לשיחה הבין אחרי כמה רגעים שאני לא עוברת סוג שלך התקף אלא מנסה לשתף אותו במשהו, וניסה בקושי רב לפצח את הקוד האפילפטי שלי. המרוויח היחידי מהאתגר השבועי שלי הוא אותו בחור בר מזל, שהפדיחה שלו כבר לא תפורסם ברבים.
ומה עם אתרי רכילות? האם נידונתי לשבוע אפור שבו לא אוכל לדעת מה עשו הקארדשיאנס היום? החלטתי עם עצמי שכן, בלי קיצורי דרך. לפני השינה נזכרתי בערגה ברגעי החסד של הקלקה על ידיעות שכוללות את המילים כנסו כנסו.
אל סופו של האתגר הגעתי עם הלשון בחוץ (או יותר נכון בפנים). שבוע בלי רכילות הפך אותי לאדם עצבני וביטל חלק משמעותי באינטראקציות החברתיות שלי. שאלות כמו "למה בעצם אני חברה שלכם, הרי אין לנו באמת על מה לדבר?", צצו במהלך השבוע וערערו את הבסיס הקיומי האיתן שלי. יצר האדם רכלן מיסודו. אז במקום להילחם בזה, עדיף פשוט להישען אחורה ולומר "מה לעזאזל היא חשבה כשהיא לבשה את זה?".