ההיפים חוזרים: מסע בין תחנות המהפכה הבאה

סדנאות צחוק בדירות בפלורנטין, מעגלי שירה מקודשת בכיכר הבימה ופקקים בדרך למידברן: אחרי תנומה של 20 שנה אי־שם בתחום השיפוט של המועצה המקומית פרדס חנה, ההיפים חוזרים למיינסטרים הישראלי. הפעם, הם מצהירים, לא תצליחו לקנות אותם בשאכטות. מסע רוחני עם תדר בבילוני

מידברן 2015 (צילום: אימג'בנק / gettyimages)
מידברן 2015 (צילום: אימג'בנק / gettyimages)
9 ביוני 2016

בעיצומו של חג הפסח האחרון קהילת ההיפים הישראלית קיימה מפגש חירום, כאילו היא נקלעה למשבר עכשיו ולא ב־1970. כאלף היפים מרחבי הארץ כיתתו את רגליהם ליער מגידו כדי לדון בסוגיות הבוערות שעל סדר היום: החלפת מידע וטכנולוגיה, יצירת שיתופי פעולה חדשים וקבלת החלטות שיעוררו את הקהילה מהניוון הבורגני ששקעה בו. במניפסט חוצב הלהבות שפורסם בעמוד האירוע בפייסבוק נכתב: "בימינו ההיפים לא מתים, הם רק מתפוגגים לתוך המיינסטרים והופכים לאנשים רגילים שהיו להם פעם חלומות. כל כך ידוע שלמילה 'היפי' יש קונוטציה שלילית שאפילו חבר'ה עם ראסטות שמנגנים בדיג'ירידו במעגלי שירה מתרעמים כשקוראים להם היפים. ובכל זאת אנחנו היפים כי אנחנו מחפשים אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לבית במיליון ש"ח, למערכת החינוך הקורסת, למכונית עם 80 אחוז מסים, לחיים של שעבוד".

ממידברן תבוא הבשורה (צילום: יונתן גורפינקל)
ממידברן תבוא הבשורה (צילום: יונתן גורפינקל)

מובן כי מדובר בצומת דרכים עבור קהילת ההיפים בישראל, שהייאוש שלה לשקם את תהילת העבר שלה מזכיר כוכב דועך בפתח וילת ריאליטי. בראשית שנות ה־90, עם פריחתה של תרבות הניו אייג' בארץ, הייתה ההיפיות מותג נחשק: השינקינאים פלרטטו עמה בלי להפעיל מידה של ביקורת עצמית, ואפילו תרבותם המפוקפקת של בוגרי הודו זכתה למקום מכובד בפריים טיים, בדמותו של רפיק ידידיה (לשעבר תמיר קמחי) – כוכב הטלוויזיה שגילה את האור. אבל היחס בין שני המונחים האלו, היפיות וניו אייג', מורכב משנראה לעין הבורגנית.

"הניו אייג' לא היה מצליח אלמלא התנועה ההיפית של הסיקסטיז, אבל הוא עצמו לא היפי בכלל", מסביר ידידיה, היום בן 48. "הניו אייג' היא תנועה דתית חומרנית וקפיטליסטית. הדבר היחיד שקושר אותה להיפיות היא שתיהן מאמינות באינדיבידואליזם. בניו אייג' אין אלוהים, זו דת אישית, וגם התנועה ההיפית מאמינה שהאדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולצאת מהקולקטיב שהופך אותו למולקולה. בשתיהן הבסיס של הגאולה העצמית הוא לא לחכות למישהו שיבוא מבחוץ ויציל אותך. אתה זה שצריך לצאת מהמערכת".

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
לא אומרים איכס על יאקים: מי הם היאקים ומי בכלל קבע את זה?
הכירו את המטרוג'ק: ההכלאה בין מטרוסקסואל לחוטב עצים
והדרת פני זקן: הטרנד ההיפסטרי עדיין צומח ברחבי הארץ

"לו היה 'מדד מניות הרוח', היית רואה שמאז שנות ה־90 השווי עלה ב־300 או ב־400 אחוז", הוא ממשיך. "אנשים צורכים היום הרבה יותר יוגה, סדנאות ופסטיבלים. הטרנד הנוכחי הוא תזונה, והכסף הולך על צומות, אצות ותוספי תזונה. התרבות הרוחנית התרחבה, אבל הכל שם מסחרי מאוד".

בינתיים, במחתרת, ההיפים הרדיקליים, כפי שמעיד המניפסט של הכנס הענקי, מנסים להבין לאן מועדות פניהם. בניגוד לאבותיהם הרוחניים בארצות הברית, הם לא מעולם לא הובילו מהפכה תרבותית שהמריאה בגדול ונכשלה בענק, ולפיכך מעולם לא נדרשו להתפכח ממנה ולהתבגר. ההיפים הישראלים מהלכים בינינו בחליפות היי־טק שאותן יפשטו עם רדת הערב כדי לקפץ מסביב למעגל שירה; אחרים מעבירים סדנאות צחוק בדרום תל אביב, בעוד הנאמנים לטבע נודדים על ריקשה סולרית בין יישובי עמק יזרעאל. יש כאלה שמקיאים את נשמתם בטקסי איואסקה וסוגדים לשמאנים בעלי כישורי תקשור מוטלים בספק. בשבועות האחרונים, כחלק ממסע רוחני שאליו נשלחתי, פגשתי נציגים חדורי מוטיביציה מכל המחנות. הפעם, הם מצהירים, לא תצליחו לקנות אותם בשאכטות. לפחות לא את רובם.

תחנה ראשונה: כנס היפים ענקי, יער מגידו

מה עושים כאן: מעשנים, מנגנים וחולמים
התדר
: בבילוני

בניגוד לכל הציפיות, קבלת הפנים בכנס ההיפים הייתה צוננת. "יש כאן תדר בבילוני", הכריזה בפני אישה מבוגרת המכנה עצמה "אלווה", תוך שהיא מטפטפת על לשונה שמן קנאביס שרקחה בעצמה. "תדר בבילוני", כפי שהתברר בהמשך הכנס, הוא המקבילה ההיפית ל"ווייב סחי". השוליים המשיחיים בקהילה ההיפית מאמינים כי יבוא יום שבו בבילון (משהו בין מטאפורה לאתיקת הקניין הפרטי המשסה אותנו זה בזה ובין גרסה היפית לתיאוריות קונספירציה על האילומינטי וסדר העולם החדש) תיפול, ובמעין ריאקציה נשקם את הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע ונכלה את כל זמננו במעגלי שירה מקודשת. בחלוף כמה דקות הבנתי כי גלי התדר הבבילוני שודרו מתוך שקית הדוריטוס שלי, שסימנה באותו הקשר השחתה מוסרית טהורה. "אני לא נוגעת בחרא הזה", פסלה ההיפית האצילה את החטיף ונעלמה.

הכנס הורכב מתת מחנות ("קֶאמְפִים" בלשון אנשי הברנינג מן והמידברן, להלן "בֶרְנֶרִים") שמנו כעשרה אוהלים כל אחד: קאמפ לאנשי מרכז פלא, קאמפ לחבורת בית הפיות, קאמפ החלומות בהובלת בחורה פעלתנית בשם סתיה ליאור וקמפ הצ'אי שופ שהתארגן סביב הקרוואן של באבא גל הפרקטל – היפי אדוק הנודד ברחבי הארץ. האוכלוסייה נעה בין פלופים גמורים ("אני מואר! אתם לא מוארים!", צרח צעיר מזוקן לכיוון השמש בשעות הבוקר), דרך דאחקיונרים למיניהם (ספוטד: החלילן המקפץ על עמודים מכיכר מגן דוד) ועד חובבי קמפינג שקפצו רק כדי להגיד שלום.

עד שבבילון תיפול. בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)
עד שבבילון תיפול. בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)

היה זה מפגש חירום נינוח. נדמה היה שברירת המחדל ההיפית לניצול הזמן היא ג'אמים במעגל, ואחת לשעה מישהו מהנוכחים מכריז על הקמת סדנה חדשה בהנחייתו. עבור היפים רבים סדנאות רוחניות הן הדרך היחידה לשרוד בתוך העולם הבבילוני (שבו, כידוע, חייבים לעבוד מפעם לפעם כדי להתפרנס), וכנס ההיפים שימש עבורם הזדמנות לנסות את החומרים החדשים על קהל אוהד. בתמימותי נעניתי להצעה להשתתף בסדנת החלומות של סתיה, שהתקיימה בשעת לילה מאוחרת מסביב לעץ תותים. סתיה – דמות קשה לעיכול אפילו במונחי הכנס – ביקשה מאיתנו להדביק את הגב לעץ ולעצום עיניים. לאחר מכן פנתה למחוזות הבנאליים של הדמיון המודרך, שהופרעו באופן תדיר על ידי הנחירות השורקות של יושבי האוהלים שסביבנו. סדנת החלומות שלהם הייתה מוצלחת בהרבה.

האכזבה מההיצע הרוחני של הכנס הובילה אותי לגל הפרקטל (40), הדמות הססגונית ביותר בקאמפ הצ'אי שופ והאנטיתזה למסחרת הסדנאות, שגזר על עצמו חיים על ריקשה המונעת מאנרגיה סולרית. באבא גל הקים לאחרונה את קבוצת הפייסבוק נקודות ידידותיות/נקודות חמות – הפרויקט היחיד שגובש בכנס ואשכרה יצא לפועל. כפי שמרמז שמה, הנוודים החברים בקבוצה מעדכנים זה את זה במציאת נקודות ידידותיות (כל שטח מוצל שבו נוח להתמקם עם קרון או אוהל) ונקודות חמות (נקודה ידידותית מאוישת שמזמינה אליה חברים חדשים), כדי להקל על הנדודים בישראל. באבא גל ושותפיו מגשימים את החזון ההיפי באמצעות הנדודים, מתוך הבנה שסופו של כל אזור אוטונומי להיבלע על ידי השיטה. חייו מתנהלים ככנס היפים שאין לו סוף.

"אני מרגיש שיש כאן ניסיון ליצירת כוח פוליטי שיוכל להביא למהפכה", הוא ממשיך. "חוד החנית של המאבק צריך להיות בשכר הדירה – זה מה שהופך אותנו לעבדים. הזין הזה תוקע אותנו מלעשות שינויים בחיים שלנו, ואני לא רואה איך אפשר לפתור את זה ברמה המדינית. אין לנו מה לסמוך על השיטה. הפתרון שלנו הוא לא לעשות עוד כסף, אלא לחיות מפחות".

חשוב לך שיקראו לכם היפים. למה?

"תראה כמה זה עבד לשיטה, שהיפים הפכה להיות מילת גנאי. אולי כי מקנאים בנו על זה שאנחנו לא עובדים ומעשנים ג'וינטים כל היום. כולם היו רוצים לא לעבוד, אבל קשה להם להתנתק מהחינוך הנוקשה שהם קיבלו. בשבילי היפים זו תנועת התנגדות של כל מי שמחפש אלטרנטיבה – טבעונים, סטלנים, אנרכיסטים – כולנו היפים". פאנקיסטים, אגב, היו דופקים לו מכות על המשפט הזה.

יצליחו לעורר מהפכה? בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)
יצליחו לעורר מהפכה? בית הפיות (צילום: נמרוד סונדרס)

תחנה שנייה: פלא – מרחב של אהבה

ריב"ל 25, תל אביב
מה עושים כאן: סדנאות, מעגלי שירה
התדר
: ניו אייג'י

החיים בטבע אינם מתאימים לכל אחד, אך אין זה אומר שאי אפשר גם לגור בלב תל אביב, גם לעבוד במשרה מלאה וגם להקדיש כמה מערבי השבוע לסדנאות רוחניות מעצימות. זוהי האג'נדה של מרכז פלא, השוכן במתחם יד חרוצים. המרכז רשום כעמותה ומתקיים בעיקר מתרומות. בכל ערב הוא מארח סדנה חינמית לכאורה (המונח "תרומה מומלצת" מקביל כאן לדמי כניסה, ואילו "תיבת שפע" הוא שם דרמטי לקופה) ומסייע בהפקת אירועים בעלי אוריינטציה היפית כגון מעגלי שירה מקודשת בעיר.

"זה לא עסק רגיל עם משכורות ותשלומים", אומרת מנהלת המקום, מיתר סעדה (26). "המרחב מובל על ידי מתנדבים שרוצים להוציא את האור החוצה, בתקווה שיהיו מספיק מהם כדי שאף אחד לא יצטרך להשקיע כאן זמן של משרה מלאה. האג'נדה היא לפעול מתוך אהבה, להבין שהרוח לא תלויה בחומר. אנחנו עושים פה סדנאות, הרצאות, קבלות שבת ומסיבה אחת גדולה בחודש".

אם כבר הזכרת קבלות שבת, יש תחושה שההיפים בישראל מחוברים מאוד ליהדות, כנראה בגלל בתי החב"ד בהודו.

״יכול להיות. אנחנו באופן ספציפי מאמינים ברוח, ומהבחינה הזאת מחוברים גם ליהדות. אנחנו לא משתייכים לדת זו או אחרת, אבל כן מציינים פה חגים בצורות מגוונות. יש כמיהה למשהו רוחני שגדול מאיתנו".

במובנים מסוימים משמש פלא כשבט צופים למבוגרים. המאמץ המגוחך להימנע מלקרוא לכסף בשמו אינו העיקר כאן, אלא עשרות המתנדבים המנהלים בו חיי קהילה במרכזה של עיר מנוכרת כתל אביב. ביום שבו ביקרתי במרכז השתתפתי עם כמה מהם בסדנת הצחוק של ליאור בורלא, שגם הוא, איך לא, מגדיר עצמו כמטפל (השיטה: "נשימה מעגלית"). הסדנה הורכבה מאסופה מקורית של משחקים מטופשים ודגלה בשיטת "תזייפו עד שזה עובד". להביט על אנשים זרים משתטים זה לא מצחיק בהכרח, אך לחזות באישה זרה נאבקת בפרץ צחוק בלתי נשלט, עשר דקות לפני שהסדנה החלה באופן רשמי, זה מצחיק – ואולי אפילו שווה את סך התרומה המומלצת, שעמדה באותו ערב על 50 ש"ח של שפע טהור.

תזייפו עד שזה עובד. סדנת הצחוק של ליאור בורלא (צילום: יולי גורודינסקי)
תזייפו עד שזה עובד. סדנת הצחוק של ליאור בורלא (צילום: יולי גורודינסקי)

תחנה שלישית: בית פיות

בן עטר 31 תל אביב
מה עושים כאן: סדנאות, ג'אמים
התדר
: קומונרי

בעין בבילונית בלתי מזוינת בית פיות השוכן בדרום תל אביב מצטייר כגרסה חיוורת ומתוקצבת פחות של מרכז פלא, אך דווקא בה אפשר למצוא את אותו עוקץ אקטיביסטי היוצק תוכן ממשי בקלישאות החבוטות לעייפה. הבית הוא מפעל חייה של בחורה המוכרת בכינוי ג'ינג' (30): מדובר בדירה מרווחת שבה היא מתגוררת עם שתי שותפות לדרך, וכך לצד סדנאות וג'אמים המתארחים במקום מתהווה גם קומונה בעלת אחריות משותפת ("אנחנו מקבלים כל אחד כאורח, אבל מי שרוצה להיות חלק מאיתנו יודע שהוא צריך לתרום"). בג'אם סשן השבועי המתארגן בחצר הסמוכה ג'ינג' מקבלת אותי בפנים מצוירות וחיבוק ממושך ("בוא תגיד שלום כמו היפים"), אך כשאני מדבר איתה על כל מה שלמדתי עד כה על בבילון המסואבת, האויבת האימתנית של שנינו, היא צוחקת לי בפנים.

"בית פיות התחיל מתיאוריה שהייתה לי, שאם אעשה כל שבוע ג'אם, אביא אליו פרחים ואדאג לאוכל חם – תתהווה סביבי קבוצה והחיים שלי יהיו טובים יותר", היא אומרת. "לאנשים כאן יש רצון לבסס רשת שדרכה נוכל לספק את כל הצרכים שלנו בצורה אלטרנטיבית. זה מתחיל מדברים בסיסיים כמו גידול מזון ודיור אלטרנטיבי ומגיע עד חינוך ובריאות. המטרה היא להשתחרר מהעבדות המנטלית שהכסף משעבד אותנו אליה, וגם מהרעיון המפגר הזה של מדינות לאום".

גם אתם רשומים כעמותה, ובכך נדרשים בעצם לשתף פעולה עם הממסד.
״שיתוף פעולה עם הממסד יכול להיות משהו שאנחנו אפילו מעוניינים בו. אנחנו מנסים לבנות משהו, לא להרוס. אנחנו משתמשים במה שאנחנו יכולים ולפעמים גם בממסד. אני לא עסוקה בלהיות היפית, זה לא אישיו ואין לי עניין בהגדרות. כדי להשיג חירות אמיתית אני צריכה להיות חופשייה גם מזהויות".

תחנה רביעית: מעגל שירה מקודשת

רחבת הבימה, תל אביב
מה עושים כאן: שרים אל תוך הלילה
התדר
: רגשני

אט אט מתגלה לי כמה עמוקה חיבתם של היפים לצורות ישיבה מעגליות. "מעגל הוא מבנה מכיל", מסביר לי דן מרדכי (36), הייטקיסט במקצועו, ומייסד פרויקט השירה המקודשת "Unite In Babylon" עם יפעת אשכנזי. "אתה יכול לראות את המוזיקאים. כולם שרים יחד, אין היררכיה בינם לבינך. כל אחד מביע כוונה והאנרגיה שנבנית הולכת למרכז המעגל. זה נראה לי טבעי, הרי הכל התחיל מלשבת מסביב לאש המדורה".

הבימה מכילה הכל. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)
הבימה מכילה הכל. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)

אחת לכמה שבועות מרדכי ושותפיו משתלטים על רחבת הבימה ומחללים אותה בנגינות ומילות תפילה. השהייה בטבע לא מספיקה להם. "אנחנו רוצים להביא ללב העיר את המרחב הזה שבו אנשים יכולים להרגיש שהם חופשיים, גם אם הם רק סופגים את האוויר", אומר מרדכי. "המרחב הזה ממש מאפשר ריפוי. אנשים מכל הסוגים נתקלים בנו ומצטרפים, ופתאום אתה רואה שחלקם מתחילים לבכות, חלקם לצחוק. קשת הרגשות רחבה מאוד. החוויה הזאת מרגשת אותם, ואחר כך הם מחפשים מעגלים קטנים יותר ושואפים לשלב את זה בחיי היומיום במקום יציאה של שישי בערב. במקום לבלות בבר אפשר גם לשיר ולעבור איזה מסע, תהליך התעמקות".

למה השירה הזאת מקודשת?

"לדעתי צריך להפריד את המושג 'דתי' מהמושג 'מקודשת'. זה שאתה דתי זה לא אומר בהכרח שאתה רוחני ולהפך. המושג 'מקודשת' מתקשר לאנרגיות שמופקות במהלך השירה במעגל. כולנו מתחברים אחד לשני. בבל מסמנת את הנפרדות בינינו, ואנחנו רוצים לחזור לתודעה של אחדות. אנחנו לא באים בהתנשאות ואומרים שאנחנו מוארים, אלא פשוט יושבים ושרים שירים שכל אחד יכול להתחבר אליהם ולהצטרף".

זה לא סותר את העבודה המשעבדת שלך בהיי־טק?

"יש אנשים שהופכים את אורח החיים הטיפולי זו העבודה שלהם. זה משתלב טוב. אבל אני פשוט אוהב מאוד את מה שאני עושה. אני ממש לא צריך לוותר על שום דבר כי אני כבר שם, אני חי את החיים שאני רוצה לחיות. מבחינתי מה שאני עושה זה אמנות".

הפרדה בין דת לקודש. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)
הפרדה בין דת לקודש. מעגל שירה (צילום: אורן זיו)

תחנה חמישית ואחרונה: פסטיבל מידברן

רמת נגב
מה עושים כאן: מתרגלים חיים בקהילה שיתופית
התדר
: חתרני

חלקים גדולים מקהילת ההיפים הישראלית מתנקזים מדי שנה לשני פסטיבלים מרכזיים הנשענים על דגמים בינלאומיים – ריינבואו ומידברן. הראשון מיועד לגרעין הקשה. הוא אורך כחודש ומהותו היא החיים המשותפים בחיק הטבע – בלי סמים ואלכוהול וללא חלוקה לקאמפים שבטיים. השני – המתקיים החל מסוף השבוע הנוכחי במשך חמישה ימים – משמש כמעין אינדינגב עם טוויסט חברתי, ולפיכך חוגג תלבושות אקסצנטריות ומיצבים אמנותיים. מדובר בעיר זמנית המוקמת במדבר ופועלת על פי עקרונות של נתינה וא־מסחריות (לא תמצאו שם דוכן אחד המוכר את מרכולתו בכסף) וקבלת האחר ללא תנאים מקדימים. ג'ינג' מבית הפיות, לשם ההשוואה, היא ברנרית מושבעת; אנשי השירה המקודשת הם ריינבואיסטים ברובם, ואילו באבא גל ככל הנראה בז לשני המחנות.

"לפי כמות הפרופילים שנפתחים במערכת שלנו, אנחנו מעריכים שהביקוש לכרטיסים עלה ב־30 אחוז ביחס לשנה שעברה", אומר ניר אדן (40), מנכ"ל עמותת מידברן. "המידברן הוא האירוע השלישי בגודלו בעולם הברנינג מן. מצד אחד זה נהדר שהעקרונות שלנו חודרים סוף סוף לתודעה. מצד שני זה מאתגר. הפרויקט הזה הוא משהו שחייבים לבוא אליו בתור משתתפים ולא בתור צרכנים, והאדם הממוצע רגיל להיחשף לדברים ממקום של צרכן".

להיחשף כמשתתף ולא כצרכן. מידברן 2015 (צילום: יונתן גורפינקל)
להיחשף כמשתתף ולא כצרכן. מידברן 2015 (צילום: יונתן גורפינקל)

אתם נדרשים להגמיש מעט את האידיאולוגיה בשביל להכיל את הקהלים החדשים?

"העקרונות הם אמורפיים. אם תשאל עשרה אנשים מתוך הקהילה על עשרת העקרונות תקבל 15 תשובות שונות. תפקידם לעורר השראה במחשבות של מי שמשתתף באירוע. במדינת ישראל, שאני מגדיר אותה כשמרנית יחסית, הקושי העיקרי שאנחנו נתקלים בו הוא מול הרשויות ולא מול החברה. היום אנחנו נמצאים במערכת יחסים אחרת לגמרי עם הרשויות, שבפסטיבל הראשון שקיימנו פה לפני שלוש שנים גירדו את האף ולא הבינו מי אנחנו ומה אנחנו עושים. בכל פרויקט יש מקפידים יותר ומקפידים פחות. כולם מוזמנים להשתתף, ואין אף אחד שישים עליך מד ההקפדה".

"המידברן הוא פסטיבל שהופך את כל המבנה הקלאסי של נותני שירותים וספקים", מוסיף ידידיה. "יש כאן שבירה של מטריקס הניו אייג'. בפסטיבל רגיל יש מנחים ומארגן שלוקח כסף על הכרטיס ומספק לך אוכל וסדנאות. במידברן לוקחים כסף על ההקמה ועל התשתיות, אבל בפנים כל הספקים הם הלקוחות. יש בזה משהו שיתופי מאוד, ברוח הכלכלה החדשה של הברטרים".

מפיקי המידברן מסרבים להגדיר עצמם כהיפים, אך הפופולריות הגוברת של האירוע היא אולי זריקת העידוד שקהילת ההיפים הישראלית חיכתה לה. המידברן הוא הרי חממה שבה נטיות שיתופיות הטבועות ממילא בגנטיקה הישראלית (קפה שחור במילואים, מחנות קיץ בצופים) עוברות טרנספורמציה פוליטית ונוגעות לעיתים במהפכנות. זוהי מומחיותו של ההיפי הישראלי: היכולת לקפוץ מיחידה קרבית לקטיף ג'אראס בהודו, או לנצל את ימי החופש ממשרה בכירה בהיי־טק לטובת מגורים בעיר שיתופית במדבר. התנועה המקומית מבטיחה לעצמה אריכות ימים, שלא כדרכן של תנועות המבדלות עצמן באופן רדיקלי מהמיינסטרים ונדרשות להתפכח במרוצת השנים. מובן שכך היא גם מוותרת מראש על הכוח להוביל לשינוי מהותי.