החולמים: איתמר ציגלר

לפעמים יוצא לי לחוות את אחד הדברים הנעימים שהחיים יכולים להציע. אני חולם חלום מצחיק. אני חולם וצוחק וצוחק וצוחק, עד שאני מתעורר לתוך הצחוק של עצמי. תענוג. הבוקר ההוא היה שונה מאוד. התעוררתי לקול יפחות הבכי שלי.

קצת רקע: ב־7 באוגוסט 2008, אבא שלי הלך מאיתנו בפתאומיות. איתו הלכו שניים מחבריו הטובים, עמוס (עמוסיק) ואורי. עמוסיק זכה לראות את הנכד שלו שנולד רק שמונה ימים לפני מותו. אבא אהב את הים. את החלום חלמתי כמה חודשים אחרי מותם.

איור: גפן רפאלי

בחלומי אני על סירה. יאכטה. שני האחים שלי איתי וגם איזה תינוק, ועוד כמה אנשים. בהתחלה, אין לי מושג לאן אנחנו מפליגים. תוך כדי ההפלגה אני מביט מדי פעם בתינוק. הוא בערך בן שנה וחצי. הוא משהו מיוחד, התינוק הזה. ניכר שיש לו אופי חזק. אבל אני שם לב שהוא מוטרד. מתוח. משהו מתוח באוויר באופן כללי. ואז, בעודנו מתקרבים לסירה אחרת, קטנה יותר, אני פתאום מבין. אנחנו כאן כדי לקחת בחזרה את אבא ואת עמוסיק. הם נחטפו, ואנחנו באנו לקחת אותם בחזרה מהשבי.

קודם כל אני רואה את עמוסיק. הוא עוד לא הבחין בנו אבל אני קורא בשמו והוא מסתובב. הוא נראה מצוין. בגדים לבנים ונקיים, בריא. הסירות מתקרבות זו אל זו. עמוסיק עומד בקצה הסיפון של הסירה הקטנה יותר ואני על קצה הסיפון של הסירה שלנו.

ואת זה לא אשכח לעולם: אני מחזיק בזרועותיי את התינוק ומושיט אותו לעמוסיק. הוא ממלמל מילים של תדהמה. שמחה מהולה בבהלה. ידיו רטובות ממים. הוא לוקח את התינוק.

אבא מתקרב לסירה שלנו. אני מתחיל לבכות. אבא אומר משהו שגורם לי לבלוע את הדמעות. הוא לא יקבל את פניי אם אמשיך לבכות. אני מנסה להפסיק. הוא עולה לסיפון שלנו וניגש לחבק אותי ואת האחים שלי. אני מתעורר לקול בכיי שלי.