תערוכה חדשה בודקת את מצב הצל בישראל

מחדל הצל בארץ הוא המחשה נאה לטענה שהדבר שהכי קשה לשבור כאן זה את הסטטוס קוו. אין אדם שלא מסכים שבישראל חסר צל, אין ישראלי שלא שונא להזיע בגב בשל כך, כל מי שיקרא את הכתבה הזאת יסכים עם הנאמר בה, שמאלנים וימנים כאחד אף ישמחו לשתף אותה. כי היחס להיעדר הצל במרחבים הציבוריים בארץ זהה לטיפול המחפיר בניצולי השואה ולמצבה של מערכת החינוך: כולם מסכימים שאלה דברים שדחוף לתקן, אף אחד לא יעשה שום דבר בנדון. למה? נראה שבשל שלוש תכונות ישראליות טיפוסיות שחוברות להן יחדיו כדי לבלום כל סיכוי לשינוי: שמרנות, עצלות וחיבה לקיטורים.

פגשתי את מרטין וייל, האוצר של תערוכה חדשה בשם "צל עכשיו!" שתיפתח במוזיאון העיצוב בחולון בשבת הקרובה, בכיכר הבימה בשעה 12:00 בצהריים, שזה בערך כמו לראיין את יצחק קדמן בדירה של האחים קורידו. העובדה שהגעתי לפגישה באופניים מרמת גן והזעתי כמו שור הרבעה רק הסלימה את העניין, ובמשך רוב דקות שיחתנו היה לווייל פרצוף של I told you so. הוא מצדו – עם כובע קש וזקן לבן סטייל שון קונרי ב"אינדיאנה ג'ונס, מסע הצלב האחרון" – נראה נינוח.

במחשבה תחילה

"מספיק להסתכל החוצה על הכיכר כדי להבין את הסיבה שבגללה חשבתי על תערוכה בנושא היעדר צל", מסביר וייל. "הכיכר ריקה לגמרי! יושבים בה כעת שלושה אנשים בלבד, זה כלום. אני זוכר שדיברתי עם דני קרוון בזמנו, כשהוא עבד על תכנון כיכר הבימה המחודשת, ואמרתי לו: 'דני, מה יהיה? חייבים צל', והוא אמר לי: 'לא צריך, זה יפה בדיוק ככה'".

אז מדובר בתערוכה או בקמפיין? איפה האמנות נכנסת לסיפור?

"זו תערוכה, אבל תערוכה ממש מגויסת. חשוב מאוד להציף את המודעות להיעדר צל במרחבים הציבוריים בישראל, והמטרה של התערוכה הזאת היא במוצהר להגדיל את כמות הצל במדינה, ממש כך, וזאת על ידי חקיקה שתחייב צל בכל פרויקט חדש שנבנה במרחב הציבורי".

איך היית מצל את כיכר הבימה? הרי למתוח צלייה מעל כל הכיכר ייראה רע, כמו מדשאה בממדיון.

"בגדול יש שלוש דרכים לייצר צל: על ידי צמחייה שמצלה, על ידי בניית פרגולות מלאכותיות שיצלו, או על ידי בנייה של מגדלים גבוהים שמצלים על המרחב שביניהם – מה שאני מכנה 'צל במחשבה תחילה'. על פניו בכיכר הבימה אפשר היה לנקוט או שיטה של צל בעזרת עצים או בעזרת פרגולות, ואני לא מדבר על הפרגולות שהציבו בחלק המזרחי של הכיכר שלא מצלות בכלל וכאילו מחכות לצמח מטפס שאמור לכסות אותן מתישהו.

"הבעיה עם עצים היא שהאחריות על השתילה והטיפול בהם היא על העירייה, להבדיל מהעצים שנשתלים ביערות בארץ שהם באחריות קק"ל. עצים זה עסק יקר לעירייה, צריך לגזום אותם ולהשקות ולנקות את הפירות שנושרים מהם, ובפועל כמות העצים בערי ישראל פוחתת עם השנים. לראשי הערים יש לרוב תקופות כהונה קצרות ולכן הם מעדיפים לשתול עצים שמרשימים בטווח הקצר במקום עצים שלוקח להם שנים לגדול אבל מייצרים הרבה צל. זו הסיבה שהרחובות הראשיים של ערים כמו אשדוד ואחרות מלאים בדקלים שלא עושים טיפת צל אבל נראים טוב".

אין איזה פונקציונר בממשלה שתפקידו להיות הרגולטור על מערך שתילת העצים של העיריות?

"יש, היערן הראשי, והוא גם הוציא לפני כמה שנים חוברת הדרכה לגבי שתילת עצים בערים. העניין הוא שהחוברת מתמקדת רק בהתחשבות בתשתיות, כלומר איך להימנע משתילת עצים שהשורשים שלהם ירימו את הבלטות של המדרכה ודברים כאלה, אבל על אספקט הצל החוברת לא דיברה בכלל".

חכמים על האורחים

למרטין וייל, 75, יש ברזומה גם כמה וכמה תערוכות לא מגויסות בכלל. האיש, יליד הולנד, שימש מנכ"ל מוזיאון ישראל בירושלים ב־1973־1996 שבמהלכן יזם גם את הקמתו של אחד הפסלים היותר מוצלחים במרחב הציבורי הישראלי – "המפלצת" של הפסלת ניקי סן פאל בשכונת קריית יובל הירושלמית. בשנים שחלפו מאז פרישתו מהמוזיאון הוא שימש מנכ"ל קרן ברכה, ששותפה בארגון תערוכת הצל, ויזם את הקמת פארק חירייה על שם אריק שרון.

התערוכה שתוצג במוזיאון חולון נהגתה במוחו של וייל בעקבות הסתובבות בשטחים ציבוריים רבים ברחבי ישראל שהצל נעדר מהם באופן מקומם. "הר הרצל, יד ושם, הבימה, כיכר ספרא בירושלים, כיכר אשדוד, בתי קברות, אנדרטאות, מדרגות ציבוריות בשכונת הדר בחיפה, הטיילת בתל אביב, טיילת ארמון הנציב בירושלים", הוא מונה לוקיישנים ישראליים איקוניים חסרי צל, "וגם הפארק החדש ביפו ליד מרכז פרס לשלום, פארק טדי בירושלים והפארק החדש בבאר שבע. מובן שיש גם את הכנסת, שרחבת הכניסה אליה גורמת לכל חברי הכנסת והעובדים להיכנס לבניין מהחניון התת קרקעי, ורק האורחים מחויבים להיכנס דרך הרחבה".

התערוכה עצמה תכלול סדרת צילומים שהכינו וייל והצלם בני גם זו לטובה, עת שהסתובבו ברחבי הארץ וצילמו דוגמאות בולטות של היעדר צל; כמה דגמי פרגולות מצלות שעוצבו על ידי חברות ישראליות ועל ידי אמנים מקומיים; וכמה מאמרים על נושא הצל, למשל של פיזיקאי שחוקר את הצל ברמה המדעית או פיזיקאי אחר שמנתח את הצל במרחבים האורבניים בישראל לפי תצלום חלל של המדינה.

"נציג בתערוכה גם מודל עירוני של תל אביב שמראה איפה אמור ליפול צל. במסגרת העבודה על התערוכה גיליתי שבישראל נהוג לצייר בדגמים של מרחבים אורבניים צל של 45 מעלות שנופל מכל בניין, שזה פשוט אבסורד. הרי הצל משתנה במהלך היום ולא נשאר בזווית מדויקת כזו מעבר לכמה דקות, זה פשוט לא נכון".

אלוהים הוא הצל

למה בעצם ישראל מלכתחילה נבנתה בלי התחשבות באלמנט הצל?

"הסיבה היא במידה רבה תרבותית. הארכיטקטורה של תל אביב, למשל, היא באוהאוס, כלומר מסורת אדריכלית אירופית, וזו בנייה שלא מתחשבת מספיק בצל כי מקורה במקומות קרים. אם תטייל בכפרים קטנים בארצות הים התיכון – יוון, איטליה, ספרד – תראה שהכיכרות המרכזיים בכפרים לרוב מוצלות, וככה גם הקסבה בערים הפלסטיניות בישראל והשוק בערים העתיקות של עכו וירושלים. הצפיפות שאתה רואה בשוק של שער שכם נועדה, בין השאר, לספק צל לאנשים שבאים להסתובב שם ולהפוך את השהות בשוק לנסבלת. השוק היהודי היחיד בארץ, אגב, שראיתי כזו מחשבה על צל הוא השוק בשכונת התקווה".

בתל אביב יש שדרות שמספקות מידה מסוימת של צל.

"תוכנית האב של העיר דיברה על עיר ירוקה, ולכן באמת נטעו כל השדרות, אבל מילת המפתח הייתה ונשארה 'ירוק' ולא 'מוצל'. הבנייה בתל אביב מתמקדת באופן מסוים בצל ברמת הדירה הפרטית אף שרוב המרפסות במגדלי הזכוכית החדשים הן חסרות צל לחלוטין, אבל בכל מקרה לא ברמת המרחבים הציבוריים.

"סיירתי בארץ וראיתי כל מיני מרחבים ציבוריים שמכוסים בפרגולות, אבל לרוב מדובר בשלד של פרגולה בלבד, בלי צמח מטפס, כמו בקצה כיכר הבימה. תחום הפרגולות בארץ מפגר ומאוד לא מפותח. מי שאשם בזה הם קודם כל הקליינטים, כלומר העיריות, שלא מתעקשות על פתרון טוב יותר לבעיית הצל במרחבים הציבוריים העירוניים. למה בעצם אין צל בחוף הים בתל אביב? ובטיילת? למה כל מי שנוסע על אופניים ליד הים עושה את זה כשהשמש קופחת על ראשו? יצא לי לדבר עם האדריכל הישראלי משה ספדיה לפני כמה זמן, שתכנן בין השאר את העיר מודיעין שסובלת גם היא מחוסר צל. הוא סיפר לי שהוא עובד עכשיו על פרויקט בערב הסעודית ושם יש חקיקה מאוד קפדנית שמחייבת כל פרויקט שנבנה במרחב הציבורי לדאוג לפתרון לצל".

ומה המצב בישראל במובן הזה?

"תוכניות בנייה בישראל לא מחויבות לספק פתרון לצל, וגם בבית הספר לאדריכלות לא מלמדים כמעט על נושא הצל במרחבים הציבוריים. חוץ מזה חיפשתי חומרים אקדמיים על נושא הצל לקראת התערוכה וכמעט אין! לא בארץ ולא בחו"ל. יש הרבה כתיבה על צל בבנייה למגורים, אבל לא על צל במרחב הציבורי".

גם לא באוניברסיטאות בקהיר ובאיסטנבול? שם בטוח עוסקים בצל.

"לא יודע, אני לא קורא ערבית".

אתה חושב שישראל מתעקשת לא לבנות מרחבים ציבוריים עם מספיק צל כי הממסד הישראלי האשכנזי כאילו מסרב להשלים עם העובדה שאנחנו גרים במזרח התיכון ושפה זה לא אירופה?

"אני לא יודע, זו כבר שאלה פסיכולוגית־תרבותית. מה שכן, זה מזכיר לי שאביגדור אריכא הצייר אמר לי פעם שהוא פשוט לא מסוגל לצייר בארץ כי האור חזק מדי, אור ששורף את כל שאר הצבעים".

האור הישראלי מהווה אתגר גם למצלמות הקולנוע. הרבה סרטים ישראלים שעלילתם מתרחשת בקיץ מצולמים למעשה בחורף, כי אז האור יותר כתום ופחות לבן בוהק.

"הנה, בבקשה. בכלל תדע שלצל יש משמעויות בכל הדיסציפלינות: יהדות, מיסטיקה, אמנות, ספרות ופסיכואנליזה. תחשוב עד כמה המילה 'צל' משמשת כמטפורה בספרות, איזה ביטוי חזק זה Shady person ועד כמה משחקי אור וצל משחקים תפקיד מרכזי בציור. אגב, הצל התחיל להופיע בציור רק בתחילת הרנסנס, בסביבות שנת 1400, כשהתחיל העניין של הציירים בעומק ובפרספקטיבה, ולימים הצל הפך לנושא מרכזי בהרבה יצירות, בטח של הסוריאליסטים".

ג'ורג' דה קיריקו עשה קריירה על דמויות שצועדות לבדן בין בנייני עמודים ומטילות עליהם צללים ארוכים.

"כמובן. דה קיריקו היה זה שאמר פעם שאלוהים הוא הצל".