יש פה מישהו?: סצינת הסטנד-אפ המקומית מרימה שוב את ראשה

סצנת הסטנד־אפ המקומית ידעה עליות וירידות לאורך השנים. תאורטית, מדובר בפורמט שהכי מתאים לישראל: אדם בודד עומד על במה – רק הוא, המיקרופון וחוש ההומור שלו, ומנסה לבדר את הקהל בין כמה דקות לשעה וקצת. קל יותר מלהרים הפקת תיאטרון, זול יותר מהופעת להקה ושמח יותר מטקסי שואה. אם בארצות הברית הסטנד־אפ בנה כותבים, בימאים, שחקנים וסלברטיז עוד במאה ה־18 (הידעתם? גם מארק טווין היה סטנדאפיסט), בישראל החל הסטנד־אפ לבלוט רק בשנות ה־80 והגיע לשיאו בשנות ה־90, עם מועדונים כמו הקאמל קומדי קלאב והופעות פריים טיים אצל מני פאר ודודו טופז.

כפי שקורה בתחומים רבים בארץ, הבעיה היא שבאותה המהירות שבה הז'אנר פרץ, כך הוא הפך לקלישאה של עצמו. יש פה מישהו מבת ים? טוב, אז בטח גם לו נמאס לשמוע שיש סיבה שהאוטובוס לשם מגיע ישירות לבית המשפט. הקהל הרחב אולי נהנה, אבל הז'אנר סובל מרידוד מוחלט: הפן האנרכיסטי שבבסיסו נדחק הרחק אחורה לטובת הומור עדתי ואינטראקציה עם הקהל.

בשנים האחרונות החלה התעוררות מחודשת של אותו פן מודחק: ילדים שלא גדלו על ברכיו השעירות של נאור ציון מתחילים לתפוס מיקרופונים ולנסות להצחיק בלי לחפש מישהו שמן בקהל. חלקם גדלו על קומיקאים אמריקאים, וחלקם גדלו בעיקר בתוך הראש של עצמם. שלל קבוצות סטנד־אפ, חבורות קומיות או סתם ערבי סטנד־אפ אקראיים שצצו בשנתיים האחרונות חשפו קולות כמו תום יער, תום אהרון, ניב מג'ר, גלית חוגי, תומר פישמן, תירסקסואל, ליאור אמסטרדמסקי, אריאל וייסמן, ירמי שיק בלום ועוד. לכל אחד אישיות בימתית שונה, אטיטוד אחר והכי חשוב – חומרים מקוריים ואישיים.

גם כותב שורות אלה התנסה בסטנד־אפ בחודש האחרון. לא כדי להפוך לסטנדאפיסט, אלא כדי לחדד את החוש הקומי, לאמן אותו כמו שריר. זה מאתגר, ומעניין, ולפעמים גם מדכא. זה בעיקר שונה. בשבילי, בשביל הקהל ובשביל כל מי שרגיל שהסטנדאפיסטים שלו ממשיכים להסתלבט על בת ים. עיר בת זונה, בסך הכל. הגיע הזמן לעבור הלאה, והדור החדש של הסטנדאפיסטים עושה זאת. ברגע שהוא יטפטף לתוך עולם הקומדיה העייף של המיינסטרים, נראה פה משהו מעניין. ותחשבו על זה.