לורה סילברמן בראיון לקראת עליית העונה השנייה של "הקאמבק"

לורה סילברמן היא לא רק האחות של שרה, אלא קומיקאית מוערכת בפני עצמה עם מנעד רחב של פרצופים לא מרוצים. עכשיו היא מתקבמקת עם ליסה קודרו בסדרה "הקאמבק" שהחליטה רשת HBO לשלוף מהפריזר אחרי כמעט עשור. ראיון

לורה סילברמן. צילום: Getty Images
לורה סילברמן. צילום: Getty Images
14 בדצמבר 2014

לורה סילברמן היא אחותה של שרה סילברמן, אבל זו הפעם האחרונה – טוב, הלפני אחרונה – שהדבר יוזכר כאן. כן, אין עוררין על כך שאחותה הקטנה מפורסמת ממנה, אבל זה לא אומר שחייבים לשאול אותה על שרה בשיחה איתה. אמנם הקריירה של לורה סילברמן עדיין לא הביאה אותה לחזית, אבל היא פורחת בתפקידי משנה: קולה זכור מסדרת האנימציה הקאלטית "ד"ר כץ, פסיכולוג מקצועי" שרצה בקומדי סנטרל מ־1995 עד 2002, שבה דובבה את לורה, פקידת הקבלה הפלגמטית של כץ; ומהסדרה הביזארית (והלא מוערכת מספיק) של אחותה, "התוכנית של שרה סילברמן", שבה הופיעה בתפקיד עצמה עם כמה הבדלים קלים (לורה, ילידת 1966, מבוגרת משרה בארבע שנים, אבל בסדרה היא מגלמת את אחותה הקטנה). אבל התפקיד שנתן לה את מרחב התמרון הגדול ביותר היה באחת הסדרות האבודות של HBO מאמצע העשור האחרון, “הקאמבק", בכיכובה של ליסה קודרו (“חברים").

“הקאמבק", שעלתה ממש בתחילת גל הקומדיות המוקומנטריות (היא עלתה לשידור ב־2005, במקביל לעונה הראשונה של “המשרד" האמריקאית, למשל), שודרה רק עונה אחת, ואף שזכתה לשלוש מועמדויות לאמי, את השבחים שלה קצרה רק בדיעבד. “הקאמבק" עקבה אחרי ואלרי צ'ריש, כוכבת סיטקומים מהעבר. צוות דוקו ריאליטי חובבני ששכרה את שירותיו מצלם תוכנית שנקראת “הקאמבק" ועוקב אחריה ואחר הניסיון שלה לעשות, נו, קאמבק. כמעט עשור אחרי ששרדה הסדרה לראשונה, מטא־התחכמויות מהסוג הזה הפכו כמעט לנורמה, אבל ב־2005 היא הייתה יותר מדי בשביל הצופה הממוצע. סילברמן מגלמת את מפיקת סדרת הריאליטי – ג'יין בנסון, בחורה חכמה וחדה מדי לז'אנר שבו היא עובדת, אבל ציניקנית מספיק בשביל לסחוט התבזויות אינספור מצ'ריש, הנואשת לתשומת לב מצולמת ומוכנה להשפיל את עצמה בדרכה לתהילה המחודשת. בשנים האחרונות בוטלו כמה וכמה סדרות וחזרו כעבור כמה שנים, אבל כש"הקאמבק" שבה השנה (לא יהיה כאן משחק מילים מתבקש) לעונה שנייה, כעבור תשע שנים, היא שברה אפילו את השיא של “משפחה בהפרעה", שבילתה רק שבע שנים בהקפאה.

איך היה לנחות שוב לתוך ג'יין אחרי תשע שנים? בטלוויזיה זה די חסר תקדים.

“הכל קרה מהר מאוד. ברגע שליסה ומייקל (פטריק קינג, שיצר עם קודרו את הסדרה. הקרדיטים של קינג מגוונים: הוא ביים 93 מתוך 94 הפרקים של ‘סקס והעיר הגדולה', כתב ל'מרפי בראון' ויצר את ‘מרוששות', ע"ק) התקשרו אליי ואמרו לי שהנה, חוזרים – ההפקה התחילה פחות או יותר מיד. מפני שהכל קרה מהר מאוד, הרבה מהעבודה נמשכה עד הרגע האחרון. הייתי יושבת עם ליסה ומייקל להקראה של התסריט ופתאום הם היו מתחילים לשכתב. אז בשלב מסוים הייתי פשוט אומרת ‘טוב, תקראו לי כשאתם מסיימים' והולכת".

אז לעומת הרבה סדרות מהז'אנר, אין ב"קאמבק" אלתור.

“אין בכלל! התסריט מאוד נוקשה ומדויק. מייקל הוא יוצר שעסוק מאוד בכוריאוגרפיה של הסצנה: הוא שולט בכל כניסה ויציאה ובכל אדם שעובר ברקע. אבל זו סדרה שלא הייתה יכולה לעבוד בשום צורה אחרת. המצלמות שאתה רואה בה הן באמת אלו שבהן הסדרה מצולמת. הצלמים שאתה רואה הם הצלמים האמיתיים שלה. ככה שכל פריים חייב להיתפס בדיוק".

זה מעניין, כי יש בה משהו מתחושות החופש והסכנה שיש בסדרות מאולתרות.

“קודם כל, זה מפני שמייקל הוא גאון, אבל זה קשור גם לדמות הכל כך מופרכת הזאת של ואלרי. היא הרי לגמרי לא נורמלית. דווקא בגלל זה היא צריכה עולם יציב מאוד מסביבה. זה העולם היחיד שיכול לאפשר לה להיות מי שהיא. אם גם העולם היה משוגע כמוה, הם היו פשוט קורסים זה לתוך זה".

כמו ב"ד"ר כץ" וב"תוכנית של שרה סילברמן", גם ב"קאמבק" את מגלמת את קול השפיות.

“אני לא יודעת אם הייתי קוראת לה בהכרח ‘קול השפיות', אבל ג'יין איננה רק המפיקה של הסדרה, היא גם הכרטיס של הצופים לתוך העולם של ואלרי. המבט שלהם מתווך דרכה, וזה לא רק כי היא עומדת מאחורי המצלמה אלא גם כי היא, והאופן שבו היא מתייחסת לואלרי, הולמים פחות או יותר מה שהצופה הולך לחשוב עליה".

אחת הסיבות המרכזיות לקשיים שבהם נתקלה "הקאמבק" בסיבוב הראשון שלה בטלוויזיה היא האופי הנרקסיסטי־אגואיסטי של צ'ריש, שהיה לא פשוט לצופים שעדיין לא התרגלו לדמויות מהסוג הזה. ב־2005 הומור אי הנחת, שגורם לצופים להתכווץ במבוכה והפך למגמה מרכזית בקומדיות האלטרנטיביות של השנים האחרונות (הגיבורים של “מוארת", “על הפנים" ו"בוג'ק הורסמן" חייבים כולם משהו לואלרי צ'ריש), היה שמור בעיקר ללארי דיוויד ול"תרגיע". לעומת הפה נטול הרסן של ואלרי, שמזגזג בין דחף עז להיות אהובה לבין התקפי זעם כל אימת שאיננה מקבלת את מבוקשה, ג'יין היא לסבית שתקנית שמעדיפה לתת את השורות שלה אוף סקרין, מאחורי המצלמה. העונה השנייה תופסת אותה בחווה לשיקום סוסים נכים, שאליה פרשה אחרי שמיצתה את החיים ההוליוודיים. האוסקר שבו הספיקה לזכות מאז על סרטה הדוקומנטרי “הנשים הנחבאות של טרבלינקה" משמש לה כמעצור דלת. למרבה המזל ואלרי שם כדי לשאוב אותה בחזרה לעסקי השעשועים.

בדיעבד נוצר קונצנזוס לגבי העונה הראשונה של “הקאמבק" שלפיו היא הקדימה את זמנה. היו מקרים לאורך השנים שבהם היית נזכרת בסדרה וחושבת “חבל שלא עשינו אותה עכשיו"?

“לא! תראה, בגלל האופן שבו התעשייה הזאת עובדת, אין לך ברירה אלא להתרגל לאבד דברים. אתה לא יכול לשרוד אם אתה מתעכב על זה שפה היה עוול ופה קרה משהו לא צודק. אין ספק שהעונה הראשונה נכנסה בריאליטי בשלב מאוד מוקדם, אבל בזכות זה אנשים גם זכרו אותה. תמיד עדיף להקדים את זמנך, גם אם אתה משלם על זה מחיר. אבל אין ספק שזה היה מפתיע ומשמח מאוד לחזור ולעשות עוד עונה".

צדק פואטי?

“לא הייתי נסחפת, אבל זה זמן נהדר לחזור לואלרי ולג'יין, כי טלוויזיית הריאליטי השתנתה כל כך בשנים שעברו, הכל נעשה רק יותר ויותר קיצוני. אז יש לנו הרבה עם מה לעבוד הפעם".

לורה סילברמן. מתוך "הקאמבק"
לורה סילברמן. מתוך "הקאמבק"

אז אולי הדבר הנכון לעשות יהיה לחזור לעוד עונה בעוד תשע שנים?

“אני מקווה שאני אהיה בחיים עד אז. היי, אני מוכנה. בעוד תשע שנים, עכשיו או בעוד שלוש שנים. יש לי מספיק מה לעשות בינתיים".

דינמיקה של העלבות הדדיות

“לא סטנד־אפ", סילברמן אומרת כשאני שואל אותה במה היא עסוקה חוץ מפרויקטים לטלוויזיה. “ניסיתי לעשות סטנד־אפ ואני לא אוהבת את זה. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הפורמט של בדיחה־פאנץ', בדיחה־פאנץ'. אני מעדיפה סיפורים". היות שבשנים האחרונות חלק ניכר מהסטנד־אפ הפופולרי עבר לפורמט סיפורי, אפשר להתווכח על טיב הנימוק. עולה, מה לעשות, המחשבה הבלתי נמנעת שיש כבר מספיק סטנדאפיסטיות בקרב האחיות לבית סילברמן (לצמד שתי אחיות נוספות – אחת תסריטאית, השנייה רבנית שגרה בירושלים וחברה בתנועת “נשות הכותל"). אבל אני מתאפק. “אני מופיעה הרבה במופעי אלתור. יש פה פורמט קבוע שעשיתי עשרות פעמים, שבו אני עולה ומספרת סיפור בזמן שמאחורי הקלעים יושבת קבוצה של שחקנים, וכשאני עושה הפסקה הם עולים ומבצעים גרסה שלהם של הסיפור. כשהם מסיימים, אני עולה וממשיכה את הסיפור, וככה אנחנו מנהלים דיאלוג לאורך כל הערב. מופע אחר שהשתתפתי בו הוא פרודיה על מופעי וראייטי ישנים, סטייל פרנק סינטרה. ככה שיוצא לי גם לשיר – רק עם דמות של זמר זקן וכושל. הדינמיקה שם היא בעיקר של העלבות הדדיות".

גם שם את קול השפיות?

“ממש לא. כשאני מאלתרת הרבה יותר נוח לי לשים את עצמי בדמויות יותר קיצוניות. בחיים אני ממש לא קול השפיות".

ויש גם פיילוט, איך לא. יש אפילו כמה, אבל סילברמן מוכנה לחלוק פרטים רק של אחד מהם, אף שהיא דווקא לא אופטימית לגבי גורלו. “זו דרמה שמתרחשת בשנות ה־70, ועוסקת בתרבות הגירושים והנרקיסיזם שהייתה אז בשיא הפריחה שלה. זה היה העשור שבו אנשים מבוגרים התחילו פתאום לשאול את עצמם שאלות שבדרך כלל מעסיקות צעירים. מי אני, האם אני מאושר וכו', והמחיר הבלתי נמנע היה שמשפחות התחילו להתפרק ואנשים סבלו. זה הצד השני של המטבע של האושר האישי – נרקיסיזם". תשאלו את ואלרי צ'ריש.