תום יער וחנה לסלאו בשיחה על תוכניות לייט נייט ותחפושת של זין

אני לא מפסיקה לדבר. כל החיים שלי. מדברת רצוף. בלי סוף. תמיד יש לי מה להגיד. כשאני ישנה את מעט השעות שלי בלילה, אני מדברת מתוך שינה. בסרט אני חייבת להעיר הערות, ואני פשוט לא מגיעה לעיקר אף פעם. תקראו לזה איך שאתם רוצים – חופרת, קשקשנית, מתישה. לא משנה. זאת אני. במשך שלוש וחצי שעות ביום שישי בבוקר, הייתי הכי שקטה שהייתי בחיים שלי. לא כי לא היה לי מה להגיד, להפך. פשוט כי חנה לסלאו אכלה אותי בלי מלח.

חנה היא אחת ההשראות הראשונות שלי בקומדיה – המחוות הגופניות, מעברי הקולות החדים, הדיוק שלה בחיקויים ובהנחת פאנצ'ים על שולחן – היא פשוט אלוהית. כשהגעתי אליה הביתה גיליתי כמובן אישה שמדברת בלי סוף, אבל בניגוד אליי, מדברת לעניין. חוץ מזה, הידעתם שחנה לסלאו מזמינה לעצמה זר פרחים כל יום שישי?

“למי אני אחכה? שמישהו יקנה לי? כל שבוע בא זר אחר, הם מכינים לי הפתעות כל פעם".

מה זה, למה את עם פאקינג משקפי שמש בבית?

"זה משקפי ראייה, טיפשונת. אני מתעצלת לעלות לפעמים למעלה".

אז את יושבת פה כמו איזה…

"דון קורליאונה".

השעה עשר בבוקר. היא לבושה בבגדי ערב מוקפדים עם תכשיטים, איפור, פן. מתוקתקת. אני מולה בטרנינג מלא בשערות חתול.

את לפעמים מתלבשת נוח?

"מה זה נוח? זה נוח לי!".

את לובשת חצאית וגרביונים וחולצה ותכשיטים ואת מאופרת ואת תמיד עם השחור והזהב והתכשיטז' והכל?

"אני לא ממש לובשת טרנינג, אבל בקיץ יש לי גלאביות, שזה יותר נוח, ובואי תראי איך אני מורידה וזה עדיין אותו דבר". היא מסירה את כל הזהב ומבלגנת את השיער. "הנה, תראי. זאת אני".

אני מתה על הפרצוף שלך. הוא ענקי וכל כך ספציפי.

"דרך אגב, את הפוכה ממני. יש לך פנים ארוכות יותר. הפוך! ממש הפוך! תסתכלי רגע!". היא קמה. "קומי רגע! לך יש…"

לי יש תחת שמן.

"נכון, בסדר. אבל יפה".

בסדר, ולך אין תחת. איפה התחת של חנה? שכחה אותו. ציצי יש לך דווקא, אבל קטן.

"הוא קומפקטי".

אני שונאת את הציצי שלי, הוא בעיניי גדול מדי ולא מצחיק לי איתו. לא בא לי עליו.

"מה, את מטורפת? למה את שונאת אותו?".

אני שונאת הכל.

"לא יפה ככה, תאהבי".

זה חלק ממני וממה שאני מדברת עליו על הבמה. בסופו של דבר אני משלימה עם עצמי וגם יש לי חבר שממש מרים לי את הביטחון כי הוא חושב שאני מושלמת.

"זה טוב. הוא אוהב אותך?".

אני מקווה, אחרת הוא ממש איש מוזר.

"אז זה בטח סוג של נרטיב שלך. את חייבת לשנוא, זה מין מנוע שלך. זה סוג ההומור. אם תרדי במשקל למשל, זה יהיה אסון. על מה תדברי? מה יהיה?".

נכון נו, אני כל הזמן מתעסקת בזה, למה אני ככה ולמה אני ככה.

"גם אני. תבואי היום להופעה שלי, תראי שאני מדברת על השומן שלי בבטן. אני קוראת לזה הבודהה שלי".

אוף, תראי מה זה. באתי לדבר עם קומיקאיות שאני אוהבת – נשים שהן הכי מצחיקות – ולנהל שיחה עמוקה על קומדיה וכמה מגיע לנו, ובסוף כל מה שדיברנו עליו זה בגדים וציצים.

"חכי! עוד לא דיברנו כלום".

זה לא ייגמר

ההופעה של חנה רצה כבר שנים. עכשיו יש לה הופעה חדשה, והיא לחלוטין עובדת, עומדת ורלוונטית. אורך ההופעה שעה ו־40, לא כולל הדרן בן רבע שעה של הדמות קלרה המנקה.

הדבר האהוב עליי בעולם הוא להופיע. מה אני אעשה? ברגע שאני עולה לבמה אני פשוט לא רוצה לרדת. החלום שלי הוא לעשות הופעה של שבע שעות. מנהלי ההופעה שלי טוענים שאחרי 55 דקות הקהל הצעיר ובעל בעיות הקשב והריכוז שלי מתחיל לזוז באי נוחות על התחת המתוחכם שלו. יש לי חומרים לשלוש שעות, בחיי, אבל אני מנסה להקל על הקהל. ישבתי בהופעה של חנה ובחיי שלא הרגשתי את הזמן בכלל. שישי בלילה, תיאטרון גבעתיים מלא אנשים, גם צעירים, וכמעט שעתיים חולפות בטיל. אני צוחקת בהערצה מההתחלה ועד הסוף. פנומנלית. אין מה לומר. אני מספרת לה שאני חייבת לקצר את ההופעה שלי בגלל דור הזיבי, ושאני רוצה הופעה ארוכה יותר.

"ארוכה יותר? מה פתאום. את מטורפת! תראי, יש לי טיימר פנימי. בול אחרי שעה וחצי אני אומרת לשירלי הבמאית 'או שזקנתי ואני צריכה הפסקה, או שזה ארוך מדי'".

הפסקה באמצע ההופעה?

"לא לקהל, לי! כשעבדנו על זה בחזרות הרגשתי שזה ארוך מדי. המופע עמד על שלוש שעות כי לא מדדנו זמן. שירלי אמרה לי 'עזבי, נמדוד אחר כך'. אני תמיד אומרת בסוף המופע – שעה ו־40 שרדתם. בשנת 2014, זה לא דבר פשוט ואני מתרגשת ותודה רבה".

את מדברת די ישיר לקהל, בתור חנה. עם מבטאים לפעמים, אבל בלי מחסומים.

"את יודעת כמה זמן לקח לי להבין את זה? זה נורא קשה בהתחלה. דיברתי בתור דמויות כי היה הכי קל והגיוני ככה. את יותר חכמה כי יש לך אינטרנט, אני הייתי רואה קלטות של וופי גולדברג ובילי קריסטל וזוכרת מילה במילה. הלכתי עם הלב שלי, עם מה שאני האמנתי שיהיה הכי מצחיק. היה לי מערכון בשנות ה־90 שבו התחפשתי לזין, ואמרו 'חנה לסלאו גסה'. מי היה שם לב לזה היום?".

יש משהו שאת אוהבת בטלוויזיה?

"את 'הפרלמנט', את 'מצב האומה', את אילן ויעל (פלד ופוליאקוב) הנהדרים. מה שדביר עשה עם 'רד בנד', זה היה יופי. אני גם רוצה לייט נייט".

וואי, אני מתה. הלוואי שיהיה לך.

"נו, בואי נעשה לייט נייט ביחד! רוצה?"

וואי, איך יקראו לו?

"זה לא ייגמר עד ששתי השמנות יצחיקו".

אנחנו לקראת סיום, ספרי לי סיפור.

"עשיתי המון דברים בעשר השנים הראשונות. קישקשתא ומיוזיקלס והקאמרי וכל מיני. ממש חלשתי על המון תחומים והרגשתי שאני צריכה להתמקצע במשהו אחד. נסעתי פעם במונית והנהג הסתכל עליי מהמראה ואמר לי: 'את לא זאת מה… מה… נו… ששרה… של הילדים, של הברנשים והחלומות?'. הבנתי שהוא לא יודע איפה למקם אותי בכלל. הבנתי שאני צריכה להתמקצע במשהו, ורציתי הרי להיות שחקנית דרמטית בהתחלה".

הרי.

"כן, זה לא כזה ברור היום. אבל אז, בגילך, זה נראה כמו הדבר ההגיוני. כל קומיקאי רצה להיות שחקן דרמטי ולהפך. עשיתי אז סרט לא כל כך ידוע – 'מגדלים באוויר', עם אבנר חזקיהו וטליה שפירא ז"ל, ושיחקתי מין דמות של מה שנקרא פרחה מבית שמש. בסוף הסרט הדמות של האבא של מי שהיא התחתנה איתו מת. בסצנת הסיום קוברים אותו ביום גשום. אני עומדת שם בלוויה ובוכה. הגעתי להקרנת הסרט בקולנוע ואיך שהתחילה הסצנה עם הלוויה בגשם – ואני בוכה שם כל כך ברצינות, מהלב – כל הקהל באולם פרץ בצחוק. שם הבנתי: אל תילחמי בזה. את קומיקאית".