יומן נעורים: הכירו את הטינאייג'רים של תל אביב

מתחת לדור ה־Y המובס גדל דור שחלומותיו מעולם לא נדרשו להתנפץ, פשוט כי בניו היו מפוכחים מלכתחילה. הגיע הזמן שנבין מה לעזאזל עובר לבני דור ה-Z בראש. המהדורה הגברית

כל הבנים. צילומים: איליה מלניקוב ונמרוס סונדרס
כל הבנים. צילומים: איליה מלניקוב ונמרוס סונדרס
1 בספטמבר 2016

שי ליטמן

בן 14, תלמיד כיתה ט' בבית הספר הפתוח הדמוקרטי, גר בכפר שלם

הספר האחרון שקראתי: "המחברת הגדולה" של אגותה קריסטוף, לפני שנתיים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "האלבום 'Goblin' של טיילר, דה קריאייטור. חובה לכל מתבגר".
טיפ להורים של אחרים: "כל נער שונה, וחינוך שיתאים למישהו אחד לא יתאים למישהו אחר. חוץ מזה אני לא יכול להמליץ על כלום, כי אני לא מבין שום דבר בחינוך".

ידעתי שארצה לפקוד בקרוב את מועדון הצימר במיקומו החדש, אך לא חשבתי שנער בן 14 יהיה זה שיציע לי להיפגש שם ב־22:00 בלילה, שעת כיבוי האורות של מרבית מחבריו לשכבה. מצאתי את שי ליטמן מתרווח על הרצפה בישיבה מזרחית, שווה בין שווים במעגל של פאנק רוקרים שרובם המכריע כבר חצה את גיל 20. קל להבין מדוע חיי הלילה הם המקום שבו הוא מרגיש הכי בנוח. בקיאותו בז'רגון הנישתי של הסצנה ("אני פחות טיפוס של נויז", סיפר לי בשעה שבה כבר הרשה לעצמו להיפתח) קנתה לו מעמד של גאון המקדים את זמנו, ועבודות הגרפיטי המרשימות שהוא מפזר ברחבי העיר הפכו אותו למעין סלב מקומי (חפשו את החתימה "TRA" – מה שהניב גם סרט דוקומנטרי קצר על חייו בשם "אל תקרא לי חמוד") שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון. כיאה למי שכבר אייש את עמדת התקלוט של התדר, יש לו בטן מלאה על רבים ממקומות הבילוי האחרים בעיר.

"אני הייטר גדול של האוצר ושל הכולי עלמא", הוא מפרט. "לכולי עלמא אף פעם לא הסכימו להכניס אותי, ובאוצר ביקשו ממני ללכת. אבל בבוקסה אני נכנס כמו מלך, בזמן שאנשים בני 50 צריכים להראות תעודות זהות".

אל תקראו לו חמוד. שי ליטמן. צילום: נמרוד סונדרס
אל תקראו לו חמוד. שי ליטמן. צילום: נמרוד סונדרס

במובנים רבים ליטמן יכול להיתפס כמוטציה תל אביבית שנוצרה בתנאי מעבדה, נגיד בביתם של תסריטאי ומשוררת בפלורנטין. אך למעשה הוא עבר לתל אביב מפוריה רק לפני כשלוש שנים, וכיום מתגורר בכפר שלם ומתנייד בסקייטבורד ובאוטובוסים. בפוריה היה ילד דחוי, ואילו בתל אביב – חממה של של טיפוסים אקסצנטריים – מצא בית, אך בדרך הקשה. את תהילתו לא קנה בזכות אח בכור מתוקשר, אלא בעבודה רב תחומית ושיווק עצמי אינטנסיבי בפייסבוק ובסנאפצ'ט. חוץ מגרפיטי הוא עושה גם ראפ, מאייר מודעות להופעות מקומיות ועורך פאנזינים. רק השבוע קנה מצלמה שתאפשר לו לצלם ולערוך קטעי וידיאו. יש לו ביטחון עצמי של גבר למוד קרבות, חוצפה של טינאייג'ר ורגישות של ילד קטן. את הצימר הוא לא עוזב לפני שהוא מבקש לקבוע תקלוט עם איש התוכן, ומקדם בבהילות ערב קונספט שבו הוא עתיד להקרין במקום סרטוני בר מצווה משוללי מודעות עצמית.

מעבר לכך, ליטמן לא מפגין עניין רב מדי בקשרים עם בני גילו. "מה נערים בגילי עושים עכשיו? הם בטח משחקים אמת או חובה או שותים יין. הם צריכים את זה בשביל לדבר, אני לא. יש לי חברים מבוגרים ממני כי אני מרגיש שאני יכול לדבר איתם והם יכולים לדבר איתי, וכולנו מבינים זה את זה". אחד מחבריו למעגל מאשר: "כיף לי יותר לדבר עם שי מאשר עם רוב האנשים. רובם סחים מדכאים מפני שהם מפחדים מבני אדם. במובן הזה שי מעורר בי השראה. אין לו חסמים".

ינעם צימבליסטה

בן 17, תלמיד כיתה י"א בבית הספר לאמנויות תלמה ילין, מתגורר בנווה צדק

הספר האחרון שקראתי: "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד, לפני כמה ימים.
מוזיקה שעושה לי טוב: לאונרד כהן, והרכב בשם פינק מרטיני.
טיפ להורים של אחרים: "לא למהר לשפוט את המתבגרים. כדאי להיזכר בדברים שההורים עשו בעצמם באותם גילים, ולהבין שזו תקופה בחיים".

כיליד נווה צדק, ינעם צימבליסטה עוד הספיק לחוות מעט מתל אביב האחרת. "אני זוכר שנווה צדק הייתה כמו קיבוץ קטן", הוא מספר. "כולם הכירו את כולם ואף אחד לא הרגיש צורך לנעול את הדלת. זקנות היו יושבות על כיסאות בכביש כי מכוניות בקושי היו עוברות ברחוב. מאז השכונה כבר נהרסה. יש בה יותר מדי חנויות בוטיק, תיירים מציצים לך לתוך המטבח, ואת השכנים הצרפתים אתה לא יכול להכיר כי הם חצי מהשנה בכלל לא שם. לפני כמה שנים, כשהדלת עוד הייתה נשארת פתוחה, היינו מוצאים תיירים יושבים לנו בסלון. היינו צריכים להסביר להם בנימוס שזה לא בית קפה, אלא בית פרטי".

סבתו הייתה הפסלת הידועה עפרה צימבליסטה, אביו מנצח, ומבחינה זו דרכו למגמת האמנות תלמה ילין הייתה סלולה מראש. אך שלא על פי הסטראוטיפ החולמני שדבק בילדי תלמה ילין, המרפרר לנערים מנותקים עם שיער פנים מדובלל וסקסופון תקוע בפה, מבטו על עולם האמנות מפוכח למדי.

"הדור שלי מפחד מאוד מכך שלא יצליח להתקדם בעולם האמנות. מלחיץ אותנו שלכאורה אין כבר מה לחדש. יש תחושה גם שהדור הזה מעוניין מאוד בפרסום. ילדים בבית ספר הזה קופצים על כל תערוכה או אפשרות להתפרסם. מצד אחד זה חיובי, כי אחרי הכל מדובר בביזנס, אבל מצד שני אנחנו עדיין לא שם".

לאינסטגרם של ינעם

הצביקה-פיק פון עוד יחזור. ינעם צימבליסטה. צילום: איליה מלניקוב
הצביקה-פיק פון עוד יחזור. ינעם צימבליסטה. צילום: איליה מלניקוב

רק בתל אביב, וככל הנראה רק בתלמה ילין, צימבליסטה היה יכול להגדיר את יציאתו מהארון בתיכון כאירוע שולי כל כך. "גדלתי עם תחושה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ויקבלו אותי, ובכלל, תלמה ילין הוא בית הספר הכי פתוח שבית ספר יכול להיות. זו אף פעם לא הייתה סגה ומעולם לא ממש הפך לאירוע. אני לא מרגיש עוינות כלשהי, ואפילו לא נדרשתי להידחק לסטראוטיפ של הגיי התל אביבי המצוי".

יש נקודות שבהן אתה דווקא מקנא בדורות שקדמו לך?

"אני מצטער שלא נולדתי כמה שנים לפני כן כדי לגדול בלי סמארטפונים. לאחותי הגדולה היה טלפון נייד רק בתיכון, וגם אותו היא חלקה עם אימא שלי. לי יש טלפון מגיל 5, זה כבר הפך לתלות. בכל מקרה, אני מאמין שבקרוב תהיה מעין רגרסיה, ואנשים יחזרו לטלפוני צביקה פיק כהצהרה וינטג'ית".

מתלמה ילין נוטים לצאת לא מעט סרבני גיוס. חשוב לך להיות בצבא?

"זה חשוב לי גם כאזרח בישראל, וגם כי בעתיד אני רוצה לשלב בין יחסים בינלאומיים לאמנות, ובשביל להגיע לעולם השגרירות הצבא הוא תחנה הכרחית. אני מעוניין לעשות אחרי הצבא קורס במשרד החוץ ולהגיע לתפקיד של נספח תרבות באחת הערים הגדולות. חוץ מזה אני מאמין שהצבא הוא פרק זמן חשוב כדי לעצור מעט ולהבין מה אתה באמת רוצה לעשות בעתיד".

יוחאי גורלי

בן 15, תלמיד כיתה י' בבית הספר הפתוח הדמוקרטי, מתגורר בנחלת יצחק

הספר האחרון שקראתי: "1984" של גורג' אורוול, לפני יומיים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "פסי קול תמיד מעודדים אותי, והאהוב עליי הוא זה של 'בלייד ראנר'".
טיפ להורים של אחרים: "הורים צריכים להבין שבאופן מובן מאליו לא מעניין אותנו לבלות איתם הרבה זמן בשנים האלה. זה לא אישי, זה פשוט ככה".

בכל מה שנוגע לקולנוע וטלוויזיה, יוחאי גורלי הוא אגוז קשה לפיצוח. "בשבילי, יליד שנת 2001, אין יותר מדי השפעה נוסטלגית מריפרורים לקולנוע של שנות ה־80", כתב לאחרונה בבלוג שלו על "סטריינג'ר ת'ינגס", ההייפ הטלוויזיוני הגדול של הרגע. "שיהיה ברור, גם אני צפיתי ברוב רובם של הסרטים המאוזכרים בסדרה, והקריצות האלו היו רגעי 'אה, הנה רפרנס' נחמדים, אבל לא הרבה יותר. זה לא מתקשר לזיכרונות הילדות המתוקים שלי ולא מזכיר לי את טעמו המתוק של זיפ, לכן אני לא מסתכל על הסדרה דרך משקפי הנוסטלגיה שהיא נותנת לרבים מהצופים שלה, ולדעתי היא מסתמכת על המשקפיים האלו הרבה יותר מדי".

כששואלים אותו אם היה רוצה לעסוק בעתיד בביקורת קולנוע, הוא משיב בחצי התנצלות – מחווה צנועה ובלתי אופיינית לבני גילו – שלמעשה הוא כבר משמש כמבקר במשרה מלאה. נוסף על הבלוג החדש שלו יש לו טור קבוע על קולנוע באתר "Seret", תוכנית משלו בחללית טי.וי, ועוד תוכנית פאנל על קולנוע שבה הוא משתתף לצד שניים מחבריו באותו ערוץ אינטרנטי. צפייה באחת התוכניות הללו תעורר מבוכה קלה בכל מי שנהג לצפות ב"מועדון ארוחת הבוקר" וחשב עצמו לנער מיוחד בשל כך. הנערים הללו מלהטטים בקצב אקסטטי בין שמות של במאים כצ'רלי קאופמן, טרי גיליאם ואדגר רייט, ולא מדובר רק בניים דרופינג שטחי שנועד לחלץ מבטים משתוממים מההורים. פעמים רבות הם מחלצים מסרטים את מבני העומק ועורכים תוכניות המתמקדות בנושאים כ"פוסט טראומה בקולנוע אמריקאי", שבהקשר שונה מעט היו יכולים להתקבץ לספר מטרחן מן המניין בהוצאת רסלינג.

מבקר במשרה מלאה. יוחאי גורלי. צילום: נמרוד סונדרס
מבקר במשרה מלאה. יוחאי גורלי. צילום: נמרוד סונדרס

"אני וחברים עובדים היום על כתיבה של סיטקום סאטירי וביזארי לחלוטין, על קבוצת חברים שיום אחד מחליטה לחיות כמו בסיטקום", הוא מספר. "הסדרה עצמה בנויה כמו סיטקום. הצחוק המוקלט יבוא תמיד אחרי בדיחה לא מצחיקה, וככה הוא עצמו ישמש כאפקט הקומי".

אתה חושב שהדור שלך מתקדם יותר מבחינת מודעות לייצוגים מיזוגנים או גזעניים בסרטים?

"ברור, יש לנו מודעות גדולה מאוד. רק לפני כמה שבועות דיברנו בתוכנית על הטריילר של 'יחידת המתאבדים' ועל האופן שבו מציגים את הארלי קווין כאובייקט מיני ומתייחסים לקהל בזלזול".

הרבה מכנים את הדור שלך "דור המסכים". איך אתה מגיב לזה?

"אני חושב שזה כינוי קצת מיושן, משתמע מזה שיש במדיות כמו קולנוע וטלוויזיה משהו פחות מאתגר אינטלקטואלית ביחס למדיות אחרות, וזה לא נכון. התכנים בטלוויזיה בשנים האחרונות ובקולנוע בכלל מגיעים לרמות גבוהות הרבה יותר ממדיומים מקבילים".

אתה מזהה במשיכה שלך לקולנוע ביטוי כלשהו למרד נעורים?

"שני ההורים שלי מוזיקאים, ובדיוק השבוע אבא שלי אמר לי שהמשיכה שלי לקולנוע היא הדרך שלי למרוד. אבל בסופו של דבר אני חושב שבהקשר הזה הנחתום לא יכול להעיד על עיסתו".

איתמר וולק

בן 18, תלמיד כיתה י"א בעירוני א' גרה במרכז תל אביב

הספר האחרון שקראתי: "עריצה היא הלבנה" של רוברט היינלין, לפני ארבעה חודשים.
מוזיקה שעושה לי טוב: "כל סוג של מוזיקה מעודד אותי, אבל לאחרונה אני מקשיב הרבה ללהקת הפאנק הספרדית 'בויקוט'".
טיפ להורים של אחרים: "הדבר הכי חשוב הוא להתייחס למתבגרים כאל בני אדם, כאל אנשים שאפשר ללמוד מהם ולא רק ללמד אותם. זה תהליך הדדי".

כיכר רבין, אתר הרביצה המסורתי של נערי הצפון הישן בימי החופש הגדול, הוא גם מקום המפגש הקבוע של איתמר וולק וחבריו לשכבה בגימנסיה הרצליה. הם לא מהסוג שיוצא למסיבות, אלא מאלה ששוקעים בשיחות נפש אל תוך הלילה. "תמיד מגיעים לפה אנשים ואפשר לעשות מעין כיסאות מוזיקליים", הוא אומר. "אתה מצטרף למעגל מסוים, מישהו ממעגל מסוים מצטרף אליך, וככה מכירים עוד חברים. בניגוד לערים אירופיות אחרות, בתל אביב יש אווירה של נוער. אתה רואה בני נוער בכל מקום. אני יכול לפגוש פה חברים בכיכר, אף שלא קבעתי איתם מראש".

אתם שותים במהלך הישיבות שלכם?

"כן, אבל במידה. אנחנו לא מחפשים להשתכר, והשתייה היא לא העיקר במפגש. במקביל אני אף פעם לא שותה לבד".

וולק הוא מילדי המחאה החברתית של קיץ 2011, אז היה בן 13 בלבד. היא זו שעיצבה אותו כאקטיביסט נלהב, הפוקד באופן קבוע הפגנות הקוראות לסולידריות חברתית ודו קיום, וכיום כבר יש לו שאיפות בנויות היטב לקידום החשיבה הביקורתית דרך האקדמיה, בהשתלבות בחוגים כמו היסטוריה ויחסים בינלאומיים. מיותר לחפש בספריה שלו קלישאות כ"הארי פוטר" או "קיצור תולדות האנושות". הוא מעדיף ללכת לישון עם "הקפיטל" של מרקס, "אי ציות אזרחי" של הנרי דיוויד ת'ורו ו"מרד הנפילים" של איין ראנד. החשיבה הביקורתית מחלחלת גם לבחירות העתידיות שלו, שלא בהכרח הולמות את ציוויי החברה. "אני מתכוון לעשות שירות לאומי, כי ככה אוכל לתרום הרבה יותר", הוא אומר. "מעבר למניע האידיאולוגי, אני פשוט לא מתאים למסגרת צבאית".

חיה פוליטית. איתמר וולק. צילום: נמרוד סונדרס
חיה פוליטית. איתמר וולק. צילום: נמרוד סונדרס

"המחאה החברתית נכשלה כי לא היה לה עמוד שדרה רעיוני", הוא קובע. "ובכל זאת, אני מסתכל על מפלגות רק ככלי עזר. אני מאמין בשינוי שמתרחש דרך פרויקטים חברתיים ועמותות, ושם הנוער יכול וצריך למלא תפקיד חשוב. אבל כשמדברים עם בני נוער על נושאים פוליטיים לא ממש אכפת להם, והם לא מבינים כמה השפעה תהיה לזה על החיים שלהם פה בעתיד".

איך תצליח לקדם נושאים פוליטיים דווקא באקדמיה?

"אקדמאים עוסקים בחינוך. הם נאבקים במגמות האחרונות שקוראות להגביל את הידע ולהפוך אותו לפחות חופשי. תנועת הנאורות צמחה מתוך האקדמיה. זה נכון שלהיות אקדמאי זה מקצוע פריבילגי, אבל אני רואה את עצמי עוסק בזה לצד עבודה ציבורית ותרומה לקהילה".

אתה חושב שבני הדור שלך מודעים פוליטית מספיק?

"הדור שלי אולי ליברלי, אבל אין לו מחויבות למעורבות אקטיבית. הוא תופס אקטיביזם כמשהו שלילי. זה נובע מניסיון של קבוצות כוח, לאו דווקא בישראל, להרחיק את ההמונים מפוליטיקה ולייצר אנשים ממושמעים יותר. מה שמעניין אותנו זה לצפות בטלוויזיה".

כאן לימודי האזרחות אמורים להיכנס לתמונה.

"הבעיה בלימודי האזרחות היא שיש פער גדול בין מה שמדובר בשיעור ומה שקורה במציאות. בפועל הרבה מורים מפחדים להיכנס לנושאים פוליטיים עם התלמידים. הם מפחדים ליצור קונפליקט, וככה לא מתפתחת פה תרבות דיון ורטוריקה. חסרים לנו הכלים הבסיסיים ביותר".

איתמר כץ

בן 14, תלמיד כיתה ט' בעירוני א', מתגורר במעוז אביב

הספר האחרון שקראתי: "שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר" של טרייסי מק ומייקל סיטרין, לפני שבוע.
מוזיקה שעושה לי טוב: "השיר 'Happy Together' תמיד עושה אותי שמח".
טיפ להורים של אחרים: "לפעמים צריך לדעת לשחרר. גם כשרוצים למנוע התנהגות שלילית של נער, הרבה פעמים פשוט לתת לו מרחב יהיה אפקטיבי יותר".

לא כל חטיבת ביניים מרשה לעצמה לשלב בתוכנית הלימודים סדנת סטנד־אפ בהנחיית ירמי שיק בלום, אך לאיתמר כץ – תל אביבי מלידה ותלמיד במגמת התאטרון של עירוני א' – הזדמנו התנאים המתאימים כדי לגלות את כישרונו דווקא בכתיבה קומית.

"הכתיבה שלי היא רב תחומית", הוא מספר. "אני אוהב הכל, אבל נוטה יותר לנונסנס. יש לי הומור יהודי שמזכיר גם קומיקאים כמו ג'רי סיינפלד. בכל מקרה, הדבר הכי חשוב שלמדתי מירמי הוא שזה טוב לצחוק על עצמך. ירמי כל הזמן צוחק על המראה החיצוני שלו, ובגדול – ברוב הפעמים הוא גם די צודק".

חוץ מירמי, מאיזה עוד קומיקאים אתה שואב השראה?

"אני אוהב מאוד את לואי סי.קיי ומופע הסטנד־אפ הכי טוב לדעתי הוא של כריס רוק. בארץ אני מתחבר גם לאורי חזקיה ואדיר מילר. יש לי בעיה רק עם שחר חסון, הוא מנסה להיות כריס רוק ולא ממש מצליח לו".

רוצה להתפרסם, אבל לא עכשיו. איתמר כץ. צילום: איליה מלניקוב
רוצה להתפרסם, אבל לא עכשיו. איתמר כץ. צילום: איליה מלניקוב

באילו חומרים אתה משתמש בבדיחות שלך?

"כמו לואי סי.קיי, אני משתמש בדברים אישיים. במופע שעשיתי בסיום הסדנה היה לי קטע על הסבתא הפולנייה שלי, שלא מפסיקה לחפש הזדמנות למרוח עליי טראומיל. פחות מעניין אותי להתעסק בדברים פוליטיים. אלה הדברים שבחוץ, אני מחפש את הגרעין שמאחוריהם. אלא אם מדובר באירוע מיוחד, אתה לא תשמע את סי.קיי יורד על השיער של דונלד טראמפ. לאנשים כבר נמאס מפוליטיקה, אני לא חושב על ביבי ועל איזה בעיות הוא עושה לנו. אם אני עדיין חי, זה סבבה לגמרי".

כמילניאל טיפוסי, כץ נשען גם על חשיפה ברשתות חברתיות. "לפני שנה אני ואחד החברים שלי העלינו ליוטיוב דיבוב מצחיק לפרסומת של ג. יפית, והעמוד הרשמי של דיבוב מצחיק עשה את אותו הדבר רק כמה חודשים אחרינו. חוץ מזה גם לקחתי את החלק הכי טוב במופע שעשיתי והעליתי אותו לאינסטגרם שלי. קיבלתי הרבה פרגונים, אבל אין לי עניין מיוחד בלהשיג הרבה עוקבים. זה לא ממש אכפת לי. אני רוצה להתפרסם, אבל לא בשלב הזה".

אתה חושב שהקדמה הטכנולוגית עושה טוב לדור שלך?

"אנחנו לומדים עם אייפדים במקום ספרים, וזה די מקל על הגב שלנו. אבל לדעתי יותר חשוב לשים לנו פופים בכיתות, כמו שיש לפעמים בבתי ספר לבעלי מוגבלויות. זה אינטרס חשוב גם למורים, כי ככה יהיה לנו הרבה יותר קשה לקום".