כנגד כל הסיכויים: סיכום בתמונות של שנת 2016 המטורללת

מוזיקאי אגדי קיבל פרס נובל לספרות, קבוצה אלמונית חטפה את אליפות אנגליה בכדורגל ואיש עסקים וולגרי הפך למנהיג העולם החופשי. סיכום שנת 2016 המשוגעת בתמונות

2016 ועד הסוף
2016 ועד הסוף

ינואר

פותחים שנה עם פיגוע ירי בדיזנגוף

תל אביב־יפו, ישראל, 1.1

צרור יריות ששוחרר לעבר פאב הסימטא ברחוב דיזנגוף הפרו את השקט הקדוש של שישי בתל אביב. ביום הראשון של 2016 התבשר לעיר שהיא הצטרפה לחזית האינתיפאדה (שאף אחד לא הצליח להחליט אם לקרוא לה בסוף אינתיפאדה או לא). המחבל נשאת מלחם הרג במקום את אלון בקל (מבעלי המקום) ואת שימי רואימי ופצע שבעה נוספים. במהלך המנוסה שלו מהזירה הוא רצח גם את אמין שעבן, נהג מונית מלוד. העיר נכנסה לפניקה (לצד פרוץ שלל תיאוריות קונספירציה מוגזמות על מפעילי שב"כ נבגדים שכמו נלקחו מעלילת הסרט "בית לחם") וחיפשה בכל חור את המחבל החמוש המסתתר בה, עד שלאחר שבוע הוא חוסל על ידי כוחות משטרה ביישוב ערערה.

הפיגוע בבר הסימטא. צילום: גוני ריסקין
הפיגוע בבר הסימטא. צילום: גוני ריסקין

[tmwdfpad]

ברון הסמים אל צ'אפו נתפס. שוב
סינלואה, מקסיקו, 8.1

לאחר 25 דקות שבהן חואקין "אל צ'אפו" (הקטן) גוסמן, ראש קרטל הסמים המקסיקני סינלואה והאיש שאחראי על משלוחי הקוקאין הגדולים ביותר שאי פעם נכנסו לארצות הברית, לא נראה במצלמות האבטחה, השומרים בכלא הפדרלי השמור ביותר במקסיקו הבינו שהם פישלו בענק. אל צ'אפו הצליח לברוח מכלא שעד אז נחשב להרמטי לחלוטין. המצוד אחריו העמיד את רשויות החוק במקסיקו ובארצות הברית על הראש, אבל היה זה דווקא מפגש פסגה ביזארי – ריאיון שערך השחקן שון פן עם אל צ'אפו עבור המגזין "רולינג סטון" – שהוביל את השוטרים לברון הסמים הנמלט. הוא נלכד בתחילת ינואר, אחרי קצת פחות מחצי שנה כאדם חופשי, על חוף ים לא רחוק מהמקום שבו נולד.

אל צ'אפו נתפס. צילום: Gettyimages / Anadolu Agency
אל צ'אפו נתפס. צילום: Gettyimages / Anadolu Agency

דיוויד בואי חוזר לחלל
ניו יורק, ארצות הברית, 10.1

יומיים אחרי יום הולדתו ה־69 וצאת אלבומו ה־25 "בלקסטאר", העולם הוכה תדהמה למשמע הבשורה על מותו של המוזיקאי האגדי, שהסתיר מהציבור את מאבקו בן 18 החודשים בסרטן הכבד. את "בלקסטאר" המורכב והמבריק הוא כתב והקליט כבר בעודו גוסס, עובדה שחמקה איכשהו מכל מאזיניו ביומיים הראשונים – אף שההתמודדות עם המוות הקרב נמצאת בו בכל מילה, בכל תו.

דיוויד בואי מת. צילום: מתוך הקליפ "Lazarus"
דיוויד בואי מת. צילום: מתוך הקליפ "Lazarus"

פברואר

נגיף הזיקה הוא האבולה החדש
דרום אמריקה, 1.2

שנתיים אחרי שנגיף האבולה עלה לכותרות, השנה היה זה נגיף אקזוטי אחר, הזיקה, שגרם לבהלה עולמית. נגיף הזיקה, שמועבר ככל הנראה על ידי יתושים וביחסי מין, פוגע בנשים בהיריון, אשר יולדות בגללו תינוקות הסובלים מראש ומוח קטנים מהרגיל. הקושי בזיהוי הווירוס ואופן הפגיעה שלו בעוברים הפך אותו למפחיד במיוחד, ולאחר גילוי שורת מקרים, בעיקר בברזיל אבל גם בארצות הברית, ב־1.2 ארגון הבריאות העולמי הכריז על מצב חירום – אם כי בסופו של דבר, המקרים היו יחסית מבודדים.

התפרצות נגיף הזיקה. צילום: Gettyimages/ Joao Paulo Burini
התפרצות נגיף הזיקה. צילום: Gettyimages/ Joao Paulo Burini

כשאהוד אולמרט פגש את שלטון החוק
בית הסוהר מעשיהו, רמלה, ישראל, 15.2

היום, אחרי שהענן השחור של מלחמת לבנון השנייה כבר התפזר, דווקא לא חסרים לו תומכים. היו שאמרו שאם היו לו עוד כמה חודשים לקדנציה כבר היה פה שלום, שהוא היה ראש ממשלה טוב, בטח טוב מזה שבא לפניו ואחריו. אפילו היו כאלו שניסו להמציא אותו מחדש בתור התקווה הבלתי צפויה של השמאל. אבל אהוד אולמרט לא היה מעל החוק, ואת הפרק המשמעותי ביותר שלו בהיסטוריה של ישראל עשה דווקא בכך שהיה לראש הממשלה הראשון שנכנס לכלא לאחר שנמצא אשם בפרשת הולילנד – הגדולה, המכוערת והמסועפת אפילו יותר מפרויקט הבנייה שעל שמו נקראה. האשמה: קבלת שוחד ושיבוש הליכי משפט.

אולמרט נכנס לכלא. צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי
אולמרט נכנס לכלא. צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי

מרץ

ברק אובמה בביקור היסטורי בקובה
הוואנה, קובה, 21.3

ברגע שגלגלי מטוס האייר פורס וואן נגעו בקרקע של נמל התעופה של הוואנה, מיליונים ידעו שהם עדים לרגע היסטורי: נשיא אמריקאי ראשון דורך על אדמתה של המדינה הקומוניסטית, שלפרקים היא־היא הייתה קו הגבול הדק בין מלחמה קרה למלחמה גרעינית, ומסיים באופן רשמי עוינות בת 57 שנים, שהחלה עת הדיח פידל קטסרו את הרודן המושחת (והפרו אמריקאי) פולגנציו בטיסטה. 249 ימים לאחר הביקור ימות פידל קסטרו בגיל 90 והנשיא הנבחר של ארצות הברית, דונלד טראמפ, ישחרר מיד ציוץ ארסי בנושא.

אובמה מבקר בקובה. צילום: Gettyimages / Joe Raedle
אובמה מבקר בקובה. צילום: Gettyimages / Joe Raedle

אלאור אזריה יורה במחבל מנוטרל, 24.3

לעולם לא נדע מה באמת עבר בראשו של סמל אלאור אזריה בזמן שעשה את דרכו בג'יפ לעמדה בתל רומיידה שבחברון כשהוא שומע את הדיווחים בקשר: שני פלסטינים ניסו לדקור את חבריו לפלוגה. אחד מהם נורה ומת והשני נורה ונפצע פצעים קשים. בסרטון שהגיע אל ארגון בצלם רק נראה כיצד הוא דורך את הנשק, יורה בפלסטיני השכוב על הקרקע מטווח קצר והורג אותו מיד. הסערה שפורצת אחר כך משסעת את המדינה באחת השאלות המורכבות של השנים האחרונות: האם הוא היה חייל ערני, נער רגיל במצב בלתי אפשרי או שמא מוציא להורג מטעם עצמו?

אלאור אזריה יורה במחבל מנוטרל. צילום: חזאם באדר / פלאש 90
אלאור אזריה יורה במחבל מנוטרל. צילום: חזאם באדר / פלאש 90

אפריל

האישה בשחור: רונית אלקבץ מתה
תל אביב־יפו, ישראל, 19.4

רונית אלקבץ – האישה המכשפת בשחור נצחי ואחת השחקניות הגדולות והמהפנטות שידע הקולנוע בישראל – מתה גיל 51 לאחר תקופה לא קצרה שבה נאבקה בסרטן הריאות. אלקבץ, שיאנית הזכייה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפרסי אופיר (שלוש פעמים), הייתה דמות מפתח בהתחדשותו של הקולנוע הישראלי בשנות ה־90. היא ידעה לכשף ולהישאר אמינה, לתפוס את מבטו של הצופה אבל גם לשחרר אותו. לשיא יצירתי היא הגיעה בטרילוגיה שיצרה עם אחיה שלומי – "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט" – שלושה סרטים בערך אוטוביוגרפיים, שם נטמעה באופן מושלם בדמותה של ויויאן אמסלם.

רונית אלקבץ. צילום: מתוך הסרט "כלת ים" באדיבות yes
רונית אלקבץ. צילום: מתוך הסרט "כלת ים" באדיבות yes

סימן לזמנים: פרינס מת בגיל 57
מינסוטה, ארצות הברית, 21.4

פרינס רוג'רס נלסון שהפך לפרינס ואחר כך הפך ל"אמן שהיה ידוע בעבר בתור פרינס" וחזר להיות פרינס, נמצא מת באחוזתו פייזלי פארק שבעיר לא גדולה במינסוטה – המדינה שבה נולד ואותה לא עזב מעולם, גם לא לטובת ניו יורק או לוס אנג'לס – בדיוק כמו שהוא היה תמיד – באמצע אור הזרקורים ובו זמנית רחוק ממנו, תעלומה שמוכרת לכולם. בשנים האחרונות התרחק אייקון הפאנק מאורח חייו הפרוע שהיה רווי סמים ומאהבות, והפך לנוצרי מאמין ולטבעוני אדוק; אבל מה שתפס אותו בסוף היה דווקא מנת יתר של פנטניל, משכך כאבים סינתטי ועוצמתי להחריד.

לזכרו של פרינס. צילום: Gettyimages / Douglas Mason
לזכרו של פרינס. צילום: Gettyimages / Douglas Mason

מאי

לונדון בוחרת ראש עיר מוסלמי ראשון
לונדון, אנגליה, 5.5

בשנה שבה בחרה הממלכה המאוחדת לנטוש את האיחוד האירופי – בין השאר מתוך חשדנות כלפי מדיניות ההגירה של שאר המדינות האירופיות – תושבי עיר הבירה שלה בחרו לראש עיר דווקא את סדיק חאן, מוסלמי בן למשפחת מהגרים בת עשר נפשות שהגיעה לאנגליה מפקיסטן בשנות ה־60. מיותר לציין שקודמיו בתפקיד קורצו מחומר דמוגרפי אחר לחלוטין. באנגליה גלוחת הראש ושונאת המהגרים של שנות ה־60 זה היה דבר בלתי נתפס. באנגליה של 2016 מדובר בעובדה היסטורית.

סדיק חאן, ראש עריית לונדון. צילום: Yui Mok / PA Wire / Gettyimages
סדיק חאן, ראש עריית לונדון. צילום: Yui Mok / PA Wire / Gettyimages

לסטר סיטי מפתיעה וזוכה באליפות אנגליה בכדורגל
לסטר, אנגליה, 2.5

אבל סיפור הסינדרלה הגדול של השנה שייך למועדון הכדורגל מהעיר לסטר שבאנגליה. בעונת 2008־2009 הקבוצה הוותיקה, שהפעם האחרונה שהיא הריחה את האליפות הייתה ב־1928 (אז זכתה במקום השני), עלתה מהליגה השלישית באנגליה לצ'מפיונשיפ, ובעונת 2014־2015 הקבוצה שיחקה לראשונה זה עשור בפריימיר ליג. היא סיימה בתחתית הטבלה, אבל בשנה שלאחר מכן, בניצוחו של המאמן קלאודיו ראניירי, הדהימה לסטר את האוהדים, את הפרשנים ואת המהמרים ולקחה את המקום הראשון. מובן שזו לא תהיה הפעם האחרונה השנה שבה מומחי הסטטיסטיקה יסמיקו מבושה.

לסטר מנצחים בכבוד. צילום: Shaun Botterill/ Gettyimages
לסטר מנצחים בכבוד. צילום: Shaun Botterill/ Gettyimages

יוני

כפפות הזהב: מוחמד עלי מת
אריזונה, ארצות הברית, 3.6

כל הקלישאות היו נכונות כי כל הקלישאות נכתבו עליו, ורובן אפילו הומצאו על ידיו: הוא ריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה, היה מוכן להיכנס לזירה גם מול סופרמן, היה הגדול בכל הזמנים, האלוף הצעיר ביותר, החצוף ביותר והסטאר ביותר בתולדות האיגרוף. עלי (שנולד בשם קסיוס קליי) היה אייקון מעורר השראה למיליוני אמריקאים (בעיקר לשחורים), סירב להפריד בין ספורט לפוליטיקה וּוויתר על תוארי האליפות שנשללו ממנו לאחר שסירב לצאת למלחמה בווייטנאם, וסיים את חייו הסוערים באמצע 2016. הוא היה בן 74.

אגדה בחייו. זוכרים את מוחמד עלי. צילום: Ty Wright / Gettyimages
אגדה בחייו. זוכרים את מוחמד עלי. צילום: Ty Wright / Gettyimages

ארבעה הרוגים בפיגוע ירי במתחם שרונה
תל אביב־יפו, ישראל, 8.6

כשהם לבושים בחליפות שחורות וחמושים בתת מקלעים מאולתרים נכנסו בשעת ערב שני מחבלים למתחם הבילויים החדש והיוקרתי של העיר. הם התיישבו בנינוחות במסעדת מקס ברנר והזמינו מהתפריט. תוך כמה דקות כבר היה שם שדה קטל מהסוג שתל אביב לא ראתה מאז הימים המרים ביותר של האינתיפאדה השנייה. ארבעה בני אדם נרצחו ו־16 נפצעו, והמחבלים נמלטו מהמתחם והתפצלו. אחד מהם נורה זמן קצר לאחר מכן ברחוב הארבעה ונפצע, השני נתפס בבית של שוטר סמוך למתחם לאחר שביקש שם מחסה במסווה של אזרח מבוהל. במשך ימים חזרו ערוצי ואתרי החדשות שוב ושוב על הפריימים מקפיאי הדם ממצלמות האבטחה של בתי העסק באזור, של אזרחים נסים על נפשם וקורסים תחת מבול הקליעים.

הפיגוע במתחם שרונה. צילום: Gettyimages/ ליאור מזרחי
הפיגוע במתחם שרונה. צילום: Gettyimages/ ליאור מזרחי

בריטניה עוזבת את האיחוד האירופי
לונדון, אנגליה, 23.6

ביום חמישי בערב הלכו תושבי אירופה המאוחדת לישון כאשר תוצאות הסקרים והמדגמים מראים כי הכל הולך לפי התוכנית: למרות הכל בחרה בריטניה לא להיכנע לרחשיו הבדלניים של הימין השמרני ולהישאר בגוש האירו. שעות אחדות לאחר מכן בריטניה והעולם יחד איתה התעוררה לתוך מציאות פוליטית חדשה: המדינה בחרה לעזוב, בצורה חסרת תקדים, את גוש האירו, ברוב של 51.9 אחוז שתמכו במהלך ברקזיט (בריטיין אקזיט), לעומת 48.1 אחוז שנאלצו לחזות בחזון משפחת העמים המאוחדת מתפורר להם מול הפרצוף. דונלד טראמפ, אז בעיצומו של קמפיין הבחירות שלו בארצות הברית, מיהר להתנבא שהסקרים משקרים, שהוא מייצג את דעת הקהל שהתקשורת שכחה ושבקרוב כולם יקראו לו "מיסטר ברקזיט".

עזובים. צילום: Gettyimages / Mary Turner
עזובים. צילום: Gettyimages / Mary Turner

יולי

כולם שוב רוצים לתפוס פוקימון
הונג קונג, 6.7

לכל בני הנוער ולאחיהם הגדולים (בסדר, לפעמים גם להורים שלהם) שזכרו את סדרת הילדים המיתולוגית מערוץ הילדים, בתפר שבין סוף הניינטיז לתחילת המיליניום – פוקימון גו היה לא רק פרץ של נוסטלגיית נינטנדו קולעת ומדויקת אלא גם דוגמה מושלמת לאופן שבו נוסטלגיה יכולה להתעדכן טכנולוגית לכדי רטרו עתידני נאיבי, אספקיסטי, צבעוני ושמח. משם עד לשיגעון קולקטיבי שבו אנשים מתפרצים לעבר כביש סואן, מטפסים על פיגומים ודורכים על אנדרטאות, הכל במטרה ללכוד עוד צ'אריזרד, הדרך הייתה קצרה.

פוקימון גו. צילום: Gettyimages / Lam Yik Fei
פוקימון גו. צילום: Gettyimages / Lam Yik Fei

יום הבסטיליה הופך ליום אבל
ניס, צרפת, 14.7

צרפת בקושי הספיקה להתאושש מהטראומה של פיגועי נובמבר 2015 (שהגדול שבהם היה, כזכור, במועדון הבטקלאן), ודווקא (ולא במקרה) בחגיגות יום הבסטיליה, אזרח צרפתי יליד תוניסיה נכנס עם משאית שכורה בקהל שהתקבץ באותה שעה בטיילת כדי לצפות במופע זיקוקים. לאחר מכן פתח באש. בפיגוע נרצחו 86 בני אדם ו־306 נפצעו, והטרור האסלאמי הכה גם בלחי השנייה של הרפובליקה החמישית. לא לגמרי במפתיע, כמה חודשים לאחר מכן פרנסואה הולנד, הנשיא הכי פחות פופולרי בתולדות המדינה, הודיע שיחסוך לעצמו את השפלת ההפסד בבחירות הבאות, שכרגע נראה שהתחרות בהן תהיה בין המתמודדים הימניים לימניים יותר.

אבלים בצרפת. צילום: Gettyimages / Carl Court
אבלים בצרפת. צילום: Gettyimages / Carl Court

רגע, אני פה עם ארדואן בפייסטיים
שמי איסטנבול, טורקיה, 15.7

בזמן שמטוסו עושה רונדלים מעל שמי טורקיה בעוד על הקרקע מנסים כוחות צבא מתנגדי המשטר למוטט את שלטונו, כאשר הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ביקש לעלות לשידור ברשת CNN Turk הוא נאלץ להשתמש בפתרון מקורי: הוא עלה לשידור חי על מסך בתוך מסך – בפייסבוק לייב, על גבי הסמארטפון שהחזיקה בידיה המגישה אל מול המצלמות, ופנה אל העם הטורקי בבקשה שיתנגד לניסיון ההפיכה. המרד כשל, ארדואן נשאר בשלטון (ואף התחזק), ופייסבוק לייב קיבל את סיבוב היח"צ של החיים שלו. עכשיו הוא לא רק כלי לכוכבי רשת בהתהוות, הוא ממליך מלכים וקוטע מהפכות באבן.

ארדואן בפייסטיים. צילום: Burak Kara/Getty Images
ארדואן בפייסטיים. צילום: Burak Kara/Getty Images

אוגוסט

מעבר לגבול היכולת האנושית (ועוד קצת)
ריו דה ז'נרו, ברזיל, 5.8־21.8

בין שזה היה יותר בזכות סיפור חייה הטרגי או דווקא בגלל האופן שבו עשתה צחוק מחוקי המשיכה – סימון ביילס, מתעמלת אמריקאית בת 19, הפכה לסיפור הגדול של אולימפיאדת ריו 2016 כאשר הפכה למתעלמת האמריקאית המצליחה ביותר בכל הזמנים, עם ארבע מדליות זהב ומדליית ארד אחת. באולימפיאדה שנכנסה לתודעה דווקא בשל סיפורי הזוועה מתהליכי ההקמה שלה ומפרשות מפוקפקות כגון השוד המדומה של השחיין האמריקאי ריאן לוכטה, ביילס סיפקה לכולם שפע מהדבר שבזכותו מיליונים נדבקים לשידורים של שלל אירועי ספורט אזוטריים בשעות לא הגיוניות – השראה.

סימון ביילס. צילום: David Ramos/Getty Images
סימון ביילס. צילום: David Ramos/Getty Images

למלחמה יש פנים של ילד בן חמש
חלבּ, סוריה, 17.8

הפנים האלו. הפנים ההמומות של הילד בן ה־5 עומראן דאנקיש בעודו יושב באמבולנס, מלוכלך כולו מהפיח והאבק של הריסות ביתו בחלבּ, שמהן חולץ זמן קצר לאחר שמטוסי צבא אסד או פוטין הפציצו אותו. דאנקיש, בן גילה של מלחמת האזרחים בסוריה, הפך ברגע אחד לפניה – וגם לתשובה מרה על השאלה כמה סבל וכאב נדרשים בתחילת המאה ה־21 בשביל שנפנה את המבט לסבל של אחרים, גם אם הם רחוקים מאיתנו על הגלובוס, ולו רק כדי שנוכל לחזור לעיסוקינו שתי דקות לאחר מכן. אחרי הכל, המראות "קשים מנשוא", אז לא נישא.

הילד בן החמש. צילום: Mahmud Rslan/Anadolu Agency/Getty Images
הילד בן החמש. צילום: Mahmud Rslan/Anadolu Agency/Getty Images

ספטמבר

שמעון פרס, זקן השבט של ישראל, הולך לעולמו
ירושלים, ישראל, 28.9

שמעון פרס, ראש הממשלה לשעבר ונשיאה התשיעי של מדינת ישראל, מת בגיל 93, שבוע לאחר שלקה בשבץ מוחי. פרס, ריאל־פוליטיקאי מושבע ואסטרטג בדם, היה אגדה מהלכת, שנונה ואנרגטית, על כל הפנים הרבות שבאישיותו: הוא היה ממקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה (על שלל השלכותיה המוכרות מפרסומים זרים) ואחד האנשים שעיצבו את יכולת ההרתעה הצבאית המודרנית של ישראל, ומצד שני מאדריכלי הסכמי אוסלו וחתן פרס נובל לשלום. הוא שיקם את תדמיתו מהלוזר של המירוץ לראשות הממשלה ב־1996 לזקן השבט הנערץ מבית הנשיא. אך מעל ומעבר לכל הוא היה מדינאי דגול עם כישרון מופלא להתאים עצמו לרוח התקופה.

הלוויתו של שמעון פרס. צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי
הלוויתו של שמעון פרס. צילום: Gettyimages / ליאור מזרחי

אוקטובר

ופרס נובל לספרות הולך ל… בוב דילן?
שטוקהולם, שבדיה, 13.10

קשה להחליט מה היה מפתיע יותר: הזכייה של בוב דילן בפרס נובל לספרות על "פרשנות פואטית חדשה למסורת כתיבת השירים האמריקאית" או העובדה שדילן לקח את הזמן עם התגובה שלו. במשך ימים רבים העולם צחקק לעצמו בעוד ועדת פרס נובל ניסתה להשיג את דילן, שפשוט לא ענה לטלפון, עד שלבסוף פרסם הודעת תודה משתפכת ואחר כך אמר שהוא לא יבוא לטקס. ואז הוא שלח נאום תודה חד, חכם ומרגש. סנוב מתנשא או גאון שכל מהלך שלו הוא חלק ממכלול היצירה שלו? במקרה של דילן, לא בהכרח חייבים לבחור בין השניים.

טריביוט לבוב דילן במיניאפוליס, ארצות הברית. צילום: Stephen Maturen/ Gettyimages
טריביוט לבוב דילן במיניאפוליס, ארצות הברית. צילום: Stephen Maturen/ Gettyimages

נובמבר

תתרגלו להגיד את זה: הנשיא טראמפ
ניו יורק, ארצות הברית, 9.11

כשהוא עומד על הבמה במלון הילטון ולצדו בני משפחתו וחברי המעגל הקרוב שלו, דונלד טראמפ, מכונת הסקנדלים האנושית, נשא נאום ניצחון שמעטים חשבו שיזכה לשאת. הנשיא ה־45 של ארצות הברית הדהים את האמריקאים, את העולם, ואולי במידה רבה גם את עצמו. הפרשנים והסוקרים שנשבעו בהפסדו המוחץ ובקריסת המפלגה הרפובליקנית שתבוא בעקבותיו נאלצו לאכול לארוחת הבוקר כובע (מצחייה אדום) אל מול חיוכו הזחוח של טייקון הנדל"ן גס הרוח. בנאום הראשון שלו המנהיג החדש של הסדר העולמי דווקא הבטיח להיות הנשיא של כל האמריקאים, וכמובן להחזיר את אמריקה לגדולתה. ההבטחות לכלוא את הילרי קלינטון בעוון בגידה נשכחו במהרה.

הנשיא טראמפ. צילום: Joe Raedle/ Gettyimages
הנשיא טראמפ. צילום: Joe Raedle/ Gettyimages

יותר משהוא ניצח, היא הפסידה
ניו יורק, ארצות הברית, 9.11

קלינטון קיוותה לעשות היסטוריה ולהפוך למנהיגת העולם החופשי הראשונה, החוליה הבאה וההגיונית בשרשרת של צדק היסטורי. נשיאה ראשונה באה אחרי נשיא שחור ראשון. אבל למציאות היו תוכניות אחרות, ועבור הילרי קלינטון, מצביעיה ותומכיה – יום רביעי לפנות בוקר הפך ליום אבל, שבו התקוות הגדולות התנפצו אל מול קיר של קולות לבנים מאמריקה כחולת הצווארון ואדומת הצוואר, שנהרו אל המועמד הראשון שפנה ישירות אליהם – ולפעמים גם לצדדים האפלים ביותר שלהם.

הילארי מפסידה. צילום: Gettyimages/ Justin Sullivan
הילארי מפסידה. צילום: Gettyimages/ Justin Sullivan

בנוקאאוט אחד, קונור מקגרגור הופך לכוכב על
לאס וגאס, ארצות הברית, 12.11

המראה של קונור מקגרגור, נסיך ה־MMA, ניצב על כלוב האוקטגון ("המתומו") כאשר על כתפיו שתי חגורות אליפות והוא צוהל מאושר – איך אפשר שלא – היה לצילום האיקוני ביותר בספורט ב־2016. זה לא רק הקרב המופלא והנוקאאוט שנתן ליריבו אדי אלברז או הפיכתו ההיסטורית ללוחם הראשון ב־UFC שמחזיק בו זמנית בשתי חגורות אליפות (במשקל נוצה ובמשקל קל), זו גם העובדה שמקגרגור, מלך הטראש־טוק שטען מהרגע הראשון שהוא הגדול מכולם, הוכיח לכולם שזה באמת נכון. שבועיים לאחר הזכייה בחר דיינה ווייט, יו"ר ה־UFC, להוסיף עוד קצת אקשן ודרמה ולהפשיט אותו מחגורת האליפות במשקל נוצה, לאחר שמקגרגור הודיע שהוא לוקח פסק זמן מקרבות כדי לבלות עם חברתו ההרה. זה בסדר, כל מי שמתגעגע אליו יוכל לתפוס אותו בעוד כמה חודשים בעונה השמינית של "משחקי הכס". ככה זה כשאתה כוכב.

קונור מקגרגור. צילום: Jeff Bottari/Zuffa LLC/Zuffa LLC via Getty Images
קונור מקגרגור. צילום: Jeff Bottari/Zuffa LLC/Zuffa LLC via Getty Images

הסופרמון
כדור הארץ, מערכת השמש, 14.11

הבטיחו לנו פי 1,000 יותר ירח – בהיר יותר, חזק יותר, קרוב יותר והכי הכי נדיר שיש, ברוח ההגזמות הבלתי נמנעות של העידן הזה. ירח שכמוהו לא ראינו מאז 1948. האירוע האסטרונומי הפך לא רק לאירוע חדשותי מדובר (ולהפוגה הכרחית מחדשות דרמטיות יותר) אלא גם הצליח להוציא את התל אביבים מהאדישות ולשגר אותם אל מצפי הכוכבים והמדבריות הקרות של מצפה רמון (רובם חזרו מאוכזבים למדי). בעיתונות החרדית אפילו דווח שירח בדמותו הבאבא סאלי נצפה בשמי טבריה, אבל גם זה לא הצליח להסיח את הדעת מהעובדה שאיכשהו, עוד פעם התמונות מחו"ל נראו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו קיבלנו בפועל.

סופרמון. צילום: Jordan Mansfield/Getty Images
סופרמון. צילום: Jordan Mansfield/Getty Images

צפון הארץ שוב בלהבות
ישראל, 22.11־27.11

מהמראה של בניין מגורים בחיפה עולה באש בשידור חי נראה כאילו מישהו החליט סוף סוף להפיק כאן סרט אסונות. אבל כאשר עוד ועוד מוקדים בישראל עלו על המפות של משדרי החדשות, התלקחה גם הפניקה בקרב הציבור, והפוליטיקאים מיהרו להכתיר את האסון כ"אינתיפאדת הצתות" ולטעון שהערבים נוהרים בהמוניהם עם דלק וגפרור. בינתיים מטוסי כיבוי נשלחו ממדינות שכנות, הסופר טאנקר בכבודו ובעצמו הגיע לביקור וגם הפלסטינים שלחו צוותי כיבוי, למרות "אינתיפאדת ההצתות". אי אפשר פשוט להאשים יחד את ההתחממות הגלובלית ולסגור עניין?

שריפות בצפון. צילום: Gettyimages
שריפות בצפון. צילום: Gettyimages

דצמבר

פסל זהב של נתניהו מוצב בכיכר רבין
תל אכיב־יפו, 6.12

אולי לא מדובר באמנות מהסוג שירצה את קברניטי הסצנה התל אביבית, אך אין כל ספק שהפסל המוזהב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוצב במרכזה של כיכר רבין בפעולת לילה חשאית על ידי האמן איתי זלאיט, השיג את המטרה האולטימטיבית של יצירת אמנות מסוגו: לעורר את השיח הציבורי בכל הנוגע לתנאי הדמוקרטיה הישראלית והדרכים שבהן היא הולכת (קיבינימט). התקשורת מיהרה לסקר את הקוריוז, התושבים לא ויתרו על סלפי עם צלם המנהיג, ובשעת אחר הצהריים אזרח זועם, שלקח את העניין קצת יותר מדי ללב, הפיל אותו ארצה בדחיפה קלה (ועל הדרך פצע קלות את חברת הכנסת לשעבר יעל דיין). בינתיים נתניהו האיש ממשיך לעמוד במקומו כצוק איתן.

פסל הזהב של בנימין נתניהו. צילום: בן קלמר
פסל הזהב של בנימין נתניהו. צילום: בן קלמר