אודי שרבני נודד בתוך ראשו

"העולם מתחלק לשני חלקים: לאלה שאומרים שהעולם מתחלק לשני חלקים, ולאלה שלא. זה מה שאני יודע עליו באופן ודאי". אודי שרבני כותב על חוויית הנדודים

אודי שרבני
אודי שרבני
5 באפריל 2015

לבסוף, החליט הערב לרדת בפינה של בלפור ואלנבי. חמל על הרחובות, ערוגות העיר. כמו עד עכשיו ספק התמהמה, ספק עינה את הנוגעים בדבר. רוח סגולה מזיזה את גמדי הצהריים, גגות הבתים, שבמשך כל היום ביקשו רחמים מהשמש הלוהטת ועכשיו הם יכולים לצאת בריקודים. תחנת תל אופן ריקה מאופניים. עמודיה, ראשם ירוק, משפריצים מפיהם צינורות שחורים, רופסים. משקפי השמש עולים למעלֶה המצח, נחים שם. כיווצי עיניים הם עכשיו אך ורק לאנשים שלא מבינים את דבריו של האחר. עד כה, גם השמש המסנוורת הייתה אפשרות לכך.

עוד מעט החגים יחלשו על כל האנשים. גם אם לא ייקחו בכך חלק – הם ייקחו בכך חלק. לכאן או לכאן, יהיה שם מישהו שיתחיל את הסבב; יהיה זה ערב חג ראשון הראשון שלו ללא יקירו או יקירתו, שכבר אינם בין החיים, ערב חג שני הראשון שלו ללא יקירו או יקירתו, שכבר אינם בין החיים. וכן הלאה. אולם ממילא אין צורך בסממנים כבדי משקל; הנה עכשיו, לפני כמה ימים, לפני כמה שעות או כמה דקות, הייתה זאת לגימת המים הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. או תהיה בעוד כמה דקות, כמה שעות או כמה ימים. שריכת שרוכיו, תספורתו, חיוכו. וכן הלאה, וכן לאחור.

אנחנו הולכים בשתיקה. בצדי הקירות כספומטים סוגרים שפתיים דקות; אנשים מצמידים פיות לפתחיהם. קבצנים שכובים מתחתם על פיסת קרטון. שמיכתם ידעה או תדע חורפים, ידעה או תדע גם קיצים. צמר עבה מוסט מרגליים חשופות אכולות כוויות וחיתוכים. שמות של אלים יווניים חולים נשמעים מגופם. פסוריאזיס, נוירופיברומטוזיס, פמפיגוס. ההולכים מדלגים מעליהם. נשים ממהרות לתוך חולצות הבטן שלהן, נופלות לתוכן. גברים עמוסי מבטים, מסובבים עורף בניסיון להספיק כמה שיותר בטנים, מטביעים אישוניהם בתוך עצמם, נעלמים אל לובן שאינו אלא ריקנות צחיחה. אנשים יורדים ממוניות השירות, אין תחנות למוניות שירות. אנשים יורדים במקום שבו ביקשו לרדת, מפנים מקומם, ואחרים עולים במקומם. מוניות השירות הן החיים; ילדים עולים, אבל זקנים יורדים. היורדים, עומדים בגו כפוף לפני ירידתם, מתנמכים, חפויי ראש, מרכיני חיים. העולים, עולים זקופים, כפופים עד לכיסאם, מתיישבים עד צאתם, ממתינים; עם הנסיעה מסדרונות הרחוב הזז מחלונם הוא זה מכבר עברם. ואז שוב כפופים אל מול הירידה, להשלכתם באזור שבו בחרו לרדת. המתת החסד בידם, מחוץ לגדר או בתוך הגדר. הנהג, ידית ארוכה לצדו, זורק אותם בחירייה העירונית, וממשיך.

העולם מתחלק לשני חלקים: לאלה שאומרים שהעולם מתחלק לשני חלקים, ולאלה שלא. זה מה שאני יודע עליו באופן ודאי. מלבד זה, אני לא יודע עליו דבר. מדי יום הוא מנצח. מהיום שנולדתי אני בלחץ מהרגע שבו אראה מישהו שאצטרך להסביר לו למה לא הזמנתי אותו לחתונה שלי, וכשאזדקן אני אגנוב ניירות טואלט ממקומות ציבוריים. בין שני המצבים האלה, ילודה וסוף, אני נודד ברחובות המוח שלי. ויש, ברוך השם, הרבה רחובות.