ערן צור נודד מורשה לברצלונה

ורשה. על פי הזעקות הפראיות שלהם, הנחתי שהם זוג שבא מהפרבר אל העיר הגדולה כדי לחגוג את חג המולד. לא נראה לי סביר שהם תושבי העיר; שהם מסתתרים מבני זוגם החוקיים כדי להזדיין דווקא במלון הזה שהיה פעם אכסנייה לחיילים בחופשה והיום הוא אחד מפתרונות הלינה הזולים בעיר. הקולות נשמעו לי מוגזמים ומזויפים. כמו בכוח ניסו לשלהב עצמם, להרשים זה את זה בחייתיות שבהם.

הקירות היו דקים כמו קרטון. זה שיגע אותי. לא ידעתי אם להציץ לאנחות שלהם ולנסות להתגרות בעצמי או לצאת החוצה לקור של 20 מעלות מתחת לאפס ולשוטט בין מסיבות השנה החדשה בתוך מועדונים תת קרקעיים שהיו מקלטים בתקופת המלחמה הקרה. הטכנו שניגנו במועדונים האלה היה המוזיקה הכי קשה ששמעתי בחיים, מודגשת בגלל קירות הבטון החשופים. ויתרתי עליה.

האם האופציה היחידה שנותרה היא להתגרות מקולות של פולנים שבאו לעיר בחג, התייאשו מהמסיבות וחזרו להשתגל במלון? ממש לא.

מוקדם יותר באותו היום הלכתי לראות את השרידים של הבתים שנותרו מהגטו. היה שם בחור אחד עם בולדוג ושתי נערות לצדו. הוא נראה כמו אחד שלא היית רוצה לפגוש ברחוב חשוך. הוא קלט אותי וכנראה שיער נכון מה אני מחפש שם. הנהמות שיצאו מפיו היו כמעט זהות לנהמות הכלב שלו. לפני שהזדרזתי להסתלק, ראיתי גרפיטי על אחד מקירות הבתים שנותרו. היה מצויר שם מגן דויד תלוי על חבל תלייה.

איור: נעם וינר

אז ישבתי בחדר במלון, מנסה להתעלם, והסתכלתי על קופסת השימורים עם השעועית המתובלת. זה הדבר היחיד שהצלחתי להשיג בחנות, שהייתה כמעט ריקה ממוצרים. ממש לא בא לי על שעועית מקופסה. וגם לא לאכול שוב במקדונלד'ס. ספרתי את הכסף שנותר. היה מספיק, ובכל זאת סילבסטר.

הלכתי לאכול במסעדת דגים שקראתי עליה המלצה חמה במדריך "פינגווין". ישבתי לבד לשולחן זוגי. סביבי שולחנות עם אנשי עסקים בחליפות משובצות. כולם עם שפמים עבותים. כמעט שלא היו שם נשים. הגברים שתו וודקה וכרסמו בשר סרטנים. הזמנתי דג טראוט. תוך כדי המתנה למנה, בהיתי באקווריום העצום שבו רבצו הסרטנים והלובסטרים, מחכים לתורם.

אחרי כמה ימים בעיר האיומה הזאת לא יכולתי יותר. קיצרתי את השהות והקדמתי את הטיסה לברצלונה. כל כך אהבתי את שדה התעופה – המקום הכי טוב בוורשה, אם יש לך כרטיס טיסה כדי לעוף משם. בערב כבר ישבתי בברצלונה על כיסא בר במסעדת טאפאס, ליד פלזה קטלוניה. הזמנתי צלחת אחרי צלחת של כדורי סלמון מטוגנים, תפוחי אדמה ברוטב חריף, פאייה. בזמן שכמעט נזל לי ריר מרוב הנאה חשבתי לעצמי: אם יש דבר אחד טוב שיצא לי מהשואה המזויינת הזאת – זה שלא נולדתי שם.