רות דולורס וייס נודדת מהמקום שאותו היא מוכרחה לעזוב

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שאף שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום" (עוזי וייל)

המסע הזה – זה לא טיול. אין בסיס אם. לא חוזרים בסוף הביתה. המקום שממנו את באה הוא המקום שאותו את מוכרחה לעזוב. אין במסע הזה את המשחקיות מעוררת הקנאה של מרד הבריחה מהבית או את קלות התנועה שבאה עם החופש מתכלית של שיטוט. זה עניין של חיים או מוות.

הרוח במפרש השסוע שאת מרימה היא הדף. הדף דלקה שפשטה, בבת אחת, בכל כוח החיות שלך, שדלית ממנו טיפה ועוד טיפה, שורדת, עוד לילה, עוד יום, תוהה איך לעזאזל אמור לעבוד מאזן האנרגיה בחיים האלה כשעל כל פיסת אושר יש הר ייסורים.

ופתאום, כל מה שיש לך ניצת בבת אחת כמו אגם של דלק שפגע בו גץ: תקווה שנולדה ברגע שבו גילית שמה שחשבת שהוא העולם הוא רק פינה קטנה ועצובה שלו, שהוא גדול יותר מכפי שהיית יכולה לדמיין. ואת יוצאת לדרך. את מחפשת, עינייך פקוחות. את מגלה שאפשר לעבור מרחקים בל יתוארו בלי לזוז כמעט מהמקום, וגם, שיש מי שגומאים עוד ועוד מרחבים ואף על פי כן לא זזים מהמקום. כשהמרחב הוא המשתנה, הנודד מקבל הזדמנות להיות הקבוע, ובנדודים את יכולה לגלות מה את נושאת איתך, תרצי או לא, באשר את.