מדרפור למתקן חולות: תמר ורטה על נדודיהם של מבקשי המקלט

חמישי בערב. אני עייפה. לוקחת קופסת תמרים ויוצאת מהבית. בחוץ יורד גשם. במכונית של רונית קר עוד יותר מבחוץ. "בטח אף אחד לא יבוא", אני כועסת עליהם למפרע. במרכז העיר אין חניה. רונית מחנה רחוק. אנחנו מאחרות. היא מרחיבה צעד, אני מאטה: "אין מה למהר, הם לא יגיעו".

אנחנו נכנסות לכיתה. הם שם, שמונה מבקשי מקלט שמחכים לשיעור העברית השבועי שלנו. לוחצות ידיים לכולם ומתחילות בשיעור. אין זמן. בעוד שעה וחצי ייסגר המקום. רונית כותבת על הלוח באותיות גדולות: "כשהייתי קטן…" (כך אנחנו מלמדות עברית: בכל שיעור אחד מהם מעלה זיכרונות מהחיים שנחרבו לו, אנחנו משמרות את הזיכרונות בעברית, וזה הטקסט שיילמד בשבוע הבא).

היום תורו של עלי מדרפור. הוא מכסה את העיניים שלו בכף יד גדולה – כך הוא עושה כשקשה לו. "בכפר שלי בלילה אנחנו לא לישון מתי הירח גדול", הוא פותח, "כל הכפר בחוץ, בוואדי. כולם שמחים. אימא שלי, דוד שלי, כל הגדולים לדבר ולאכול בשר. אני משחק עם כל הילדים. הילדים לאכול הרבה תמרים. תמרים זה סוכריות שלנו".

איור: נעם וינר

עלי מוריד את כף היד שלו מהעיניים. הוא פוקח אותן. הוא מחייך. הוא שם בוואדי עם כל הכפר. גם אני משתוללת שם, שטופה באור הירח. עלי מצחקק: "הילדים הגדולים משחקים עם הבנות. הם ללכת רחוק… הקטנים ללכת בשקט לראות מה הם עושים…".

כולנו מצחקקים איתו. כולנו שם בערוץ הוואדי, מציצים למזמוזים שלהם. "כשאני גדול, גם אני הולך רחוק. יש לי אהבה. אנחנו רוצים להתחתן. יש לה תינוק שלי בבטן". עלי מכסה את העיניים בכף היד שלו. השפתיים שלו רועדות. "אני לא יודע מה איִתה. היא לברוח. אני לברוח. הכפר נשרף". אני מכבדת את כולנו בתמרים. יש להם טעם של זיכרון משם. עלי נדד למתקן חולות שם הוא כלוא כ־14 חודשים. גם אני נודדת לשם כשמתאפשר לי.