אקס טריטוריאלי: המלחמה שלחה אותנו בחזרה לזרועות האקסים

בחודש האחרון נראה שהמצוקה והייאוש ששום ציפרלקס לא הצליח ליירט החזירו רווקים ורווקות למצב מבולבל השמור ללילות בגילופין ולחיפוש אהבה במחוזות מוכרים. מדי.

מלחמה – כזו שמתנהלת עם תותחים, מטוסים ושאר מוטיבים פאליים – מחזירה אותנו לעמדה קדמונית שבה האג'נדות האופנתיות שלנו לא תופסות, ומהווה תזכורת כואבת לכך שבסופו של דבר – כולנו זמניים. ההבנה שכולנו נגיע בסוף למקום שבו אין שידורים חוזרים של "משחקי הכס" גורמת לנו לחוש נפרדים, בודדים, חסרי ישע מול כוחות חזקים מאיתנו – ואלה מובילים לרצון עז לאיחוד מנחם עם כתף חמה. הפילוסוף והפסיכואנליטיקן אריך פרום בנה על ההבנה הזאת קריירה שלמה, ולרווקים של קיץ 2014 לא נותר אלא ליישם את התיאוריה שלו באמצעות אותו אקט שבימי שלום נתפס כקריאה לאינתיפאדה: סמס לאקס. "אקסיות ואקסים מסרבים להיות אויבים" זועקת יונת השלום שבתוכנו, ומובילה אותנו לחפש את עלי הזית בעצים שמהם כבר נפלנו, ושנשבענו שלא לנסות לטפס עליהם שוב.

כך קורה שמלחמות מובילות לנזק נוסף, שקט, שבגינו איש לא מציע להקים ועדות חקירה: חזרה לזרועות מוכרות מפעם, אלה שאולי נעצו לנו סכין בלב, אבל מה זה סכין בלב לעומת סכין בלב האומה? אלה שגרמו לנו להתקפי בכי, אך מה זה לעומת מתקפת טילים? כשרוע אמיתי מרים את ראשו, האקס לא נראה כזה טרוריסט, גם אם הוא חיבל לך בחיים והותיר אותך הלומת קרב. רגע, אז מה הייתה הבעיה שלנו בעצם? למה זה לא עבד? אם אני כל כך מתגעגעת אליו כשהוא במילואים, למה לא לעשות לו גדוד זאטוטים?

האזעקות שלחו אותנו בלית ברירה לחפש מרחב מוגן, שם החיה הפרימיטיבית שאנחנו מבצבצת מהמנהרה ומבקשת לעשות שלום ואהבה כדי להבטיח את המשך קיומנו, כשאותם עקרונות שהובילו להפרדת הכוחות נראים כמו לוקסוס לא רלוונטי. האם זה טוב ליהודים? "זה מאוד תלוי בקשר", אומרת רותי אלישר, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית; "אם הזוג נפרד בגלל מריבה או ויכוח שנראו מאוד עקרוניים באותו הרגע, אבל עדיין אוהב, אז אפשר לקחת טרמפ על אווירה של חירום וחרדה. זכורים לי זוגות שחזרו מכל מיני סיבות ותירוצים, לאו דווקא מלחמה, כמו הורה שחלה או נפטר או כל מיני מצבי לחץ אחרים. אם זה דבר שכל הזמן יושב על להבה נמוכה בבטן ומחכה לזיק שיעיר מחדש משהו שגווע, אז מחפשים את התירוץ המתאים".

זכרו: לכל מלחמה יש הפסקת אש, ואותו שלום זמני עלול להוביל אתכם להגיד זה לזה סלמתק לאלתר. "צריך לזכור שיש מחיר לקאמבק כזה", מזהירה אלישר, "וששתי דקות של ליטוף יכולות לעלות ביוקר אחר כך". בקיצור – צנחו לצנחן, פתחו את השער למגלן, לקקו את הדובדבן ופנקו את לוחם ה־669 ב־69. אבל הכי חשוב – אל תשכחו אמצעי הגנה. על כל שלום שלא יבוא.