למי קראת קציצה? כך ניסיתי לצלוח את ההמבורגר הגדול בישראל

המבורגר זה המאכל האהוב עליי. לבושתי, הגעתי אליו בגיל מאוחר יחסית. הרומן האסור שלנו התחיל בגרסת ה"על האש" הזוגלובקאית שלו, המשיך בצורתו הצבאית – צף בגיגית שמן עם רצועות בצל – ותפח לממדי מערכת יחסים רשמית בארצות הברית. כן, ההמבורגר אמנם נולד ברוסיה והתבגר בגרמניה, אבל רק בארצן של האפשרויות מצאה הקציצה הצלויה את האני האמיתי שלה, כשהיא נחה על עלה חסה בינות חצאי לחמנייה, מעוטרת ברטבים, פרוסות עגבנייה, בצל ומלפפון חמוץ.

זו הייתה פיסת המזון הראשונה שבאה אל קרבי מרגע שדרכתי על אדמתו של הדוד סם, והאחרונה שאכלתי חמישה חודשים אחר כך, כשעזבתי. נסעתי יותר מ־100 ק"מ במטרה לנסות גרסאות המבורגר מיוחדות, דגמתי אותם ביותר מ־20 רשתות מזון מהיר ובמי יודע כמה דיינרים מזופתים. מהמסעדה הכי יוקרתית בניו יורק ועד המזון הכי מלוכלך בטקסס. המבורגר זה בהחלט המאכל האהוב עליי.

בחנו את עצמכם: עד כמה אתם גרגרנים?

אומרים שאסור לאכול את המזון האהוב עליך כל יום, פן יימאס עליך. כפי שטען בזמנו הפילוסוף אייל גולן, דינו של מי שאוכל בכל יום סטייק הוא לרצות פרוסה עם שוקולד. כדי לבחון את גבולות הגרגרנות שלי, התכוננתי להעמיד את המשפט הזה במבחן – ובמכה אחת. במקום לאכול בכל יום בשבוע את המזון האהוב עליי, עמדתי לטחון כמות מזון שיכולה להספיק לשבוע וחצי, תוך שעה אחת בלבד. שחיתות קולינרית מסדר הגודל של הנרי השמיני, מנה שרק לנידוני מוות מותר להזמין, תזונה שעשויה להשביע כפר קטן באפריקה, ובשתי מילים: הגזמה טוטאלית.

צילומים: בן קלמר

לא כל כך נעים מאוד: אתגר האוכל הפסיכי של מסעדת יומנגס. מדובר בהמבורגרייה שנולדה ליד כפר קלאנסווה, נדדה לצומת רופין ועשתה לעצמה שם של מזללת ההמבורגרים הטובה בארץ. הח"מ לא יתווכח לאורך זמן על הקביעה הזו, פשוט כי אין לו כוח לזה. אך גם אם על טעם ועל ריח אין להתווכח, על הגודל פשוט אין צורך. יומנגס מציעה את אתגר האוכל הגדול בארץ – 11 קציצות בנות 200 גר', כשעל כל אחת מהן מונחות חמש תוספות בין צמד לחמניות, לצד מנת צ'יפס הגונה ומילקשייק. סך הכל – 2.2 ק"ג בשר, 55 תוספות, כ־350 גר' צ'יפס, ומילקשייק, שמשום מה נשמע כמו החלק המפחיד ביותר בארוחה. אם הצלחתם לתקוע את כל הסיפור הזה תוך שעה, המנה על חשבון הבית ותתפנקו גם בטי שירט כמיטב המסורת האמריקאית. נשברתם בדרך? דחפו יד לכיס ושלפו 200 ש"ח, ואל תתלוננו שזה סכום מופרז, מכיוון שאם גופכם יבגוד בכם ותמצאו את עצמכם מקיאים, תיאלצו להיפרד מ־400 ש"ח. לא קנס, פשוט דרכה של המסעדה לדאוג שיפסיקו להקיא אצלם. תאמינו או לא, זה גם עובד.

זה נשמע לא אנושי, כי זה באמת בהמי. הר בשר אימתני ושמנוני שנערם לגובה מאיים ומוחזק בעזרת שני שיפודים ויד תומכת. בכל פעם שהשיא נשבר – קציצה נוספת מצטרפת למגדל. השיא האחרון, מספר עגול של 2 ק"ג ו־50 תוספות, נקבע על ידי אלעד מליקוב – תלמיד תיכון רזה באופן מפתיע. בכלל, רבים מהאכלנים המקצועיים, אותם בני תמותה שמקריבים את חייהם לטובת אתגרי אוכל, הם צעירים ואתלטיים, יפי בלורית ותואר. מתברר שהנחת היסוד שקובעת כי גברים טורפים הם גדולי ממדים ומוכתמים במיונז – הייתה שגויה.

כדי לצלוח את האתגר, על אף הסיכוי הקלוש, גייסתי לשירותיי מנטור שתואם לדימוי האכלן כפי שהוא נתפס על ידי הציבור הרחב. איתי לוקץ', שמוכר בתור ראפר ויוצר קומי ויראלי, הוא כנראה הגרגרן המקצועי ביותר שאני מכיר. הבן אדם לא רק אנין, אלא גם יודע ליהנות מפיסות הג'אנק המופלאות ביותר עלי אדמות. בתור חבר ותיק, כבר יצא לי לאכול איתו כמה ארוחות שחיתות גם בימיו נטולי הרסן, שבמהלכם הגיע למשקל שיא של 230 ק"ג, וגם לאחר שעבר ניתוח לקיצור קיבה, שבעקבותיו השיל 80 ק"ג מגופו.

ניתוח לקיצור קיבה, מפלטם של הגרגרנים האמיתיים, הוא חתיכת הליך פולשני. בפועל, מקצצים למנותח את רוב הקיבה ומשאירים שרוול צר שמאפשר לה להכיל כעשרה אחוזים בלבד מכמות המזון הראשונית. אם בעברו יכול לוקץ' לסיים שבעה המבורגרים וחצי בעשר דקות, תוצאה שכבר קבע בתחרות שנערכה אי אז לפני הניתוח, היום הוא אוכל בין רבע לחצי המבורגר, ואת היתר אורז הביתה.

מעולם לא הייתי אכלן ענקי, לא בכמות ולא במהירות, אבל חוויתי כמה ארוחות מרשימות בחיי. אני לא רזה, ותעיד על כך הדיאטנית שמעולם לא ראיתי, אבל מעולם לא נחשבתי לשמן של ממש. אולי שמן של כבוד – לורד שמנמנטון לשירותכם. אני לחלוטין לא המועמד האולטימטיבי לאתגר. במילותיו של לוקץ': "אני מרגיש כמו סופרמן שמאמן את ספיידרמן לקרב שגדול עליו". אכן, המנטור המושלם.

ובכל זאת, ניגשתי למשימה בכל כוחי. ב־20 השעות שקדמו לה הכנתי את גופי בעזרת דיאטת בזק של ענבים ומשקה גטורייד, שאמורה לנקות את הגוף ולהכין אותו למתקפת האוכל הקולוסאלית שניצבת בפניו. כל הסיכויים היו נגדי, ובכל זאת שאפתי לחוות את האתגר עד סופו, או לפחות עד סופי.

מנת ילדים

את פנינו לא קיבלה להקת טבעונים מיליטנטית, אלא גל בכר, מבעלי המסעדה. הוא סיפר שמתוך 500 איש בקירוב, רק שמונה עמדו באתגר המדובר. תהיתי מה לו ולקונספט הכה אמריקאי הזה, הבשרי להפליא והאכזרי למשעי שעומד בהתרסה מוחלטת לכל טרנד צמחו־טבעוני שמתפתח בשנים האחרונות בישראל. "באופן אישי אנחנו לא חיים טרנדים", הוא השיב, "אנחנו אנשים בעייתיים עם אוכל ורק רצינו מקום שיאפשר לנו ליהנות ממנו. הגישה שלנו היא 'איש באמונתו יחיה'. באמת שניסינו ללכת לקראת הצמחונים, פשוט עד עכשיו לא הצלחנו להכין המבורגר צמחוני מספיק טעים".

אחרי טופס אישור תקנון משעשע והמתנה ממושכת – בכל זאת, לוקח לא מעט זמן להכין 11 המבורגרים – הגיע רגע האמת. הר הבשר שהוגש לשולחן בליווי שיר הנושא של "רוקי" והבזקי מצלמות שהופנו על ידי באי המסעדה כדי לתעד את הרגע הנדיר שבו אדם עומד מול מנה ששוקלת כמעט כמו תינוק אנושי. אין פנאי למבוכה עקב תשומת הלב, השעון מתקתק והארוחה מרובה.

לא אשקר, מרגע שההמבורגר הונח מולי, הילד השמן שבי יצא להגשים פנטזיה אחרונה. בחברה מתורבתת נהוג לפעול על פי גינונים מוסכמים הכוללים שימוש בסכו"ם, לעיסה בפה מלא ובכלל זה – לעיסה של המזון. לראשונה בחיי זרקתי את כל אלו לעזאזל ואכלתי כמו מה שאני באמת: חיה. היה לי התירוץ המושלם – התקצוב בזמן לא מאפשר נימוסים – אבל אשקר אם לא אודה שנהניתי לטרוף את הקציצה במו ידיי כמו נמר הניגש לנשנש זברה. זה מסוג השחרור היצרי שאפשר למצוא רק בין הסדינים.

מולי ניצבה גרסת הפורנו של המאכל האהוב עליי. על כל אחת ואחת מהקציצות הונחו שכבת גבינת פרובלונה, גבינת בורסן פלפלים, חמאת כמהין, צ'ימיצ'ורי ושום אפוי. הפלתי את המגדל על צדו לאורך שתי צלחות ונגסתי באחד ההמבורגרים. הביס הראשון היה נפלא. גם השני. אתגר או לא אתגר, בלוטות הטעם שלי לא יודעות את ההבדל. שילוב הטעמים המצוין בין הגבינות, שאר התוספות והקציצה המעולה עשה בי שמות. רציתי לעשות להמבורגר הזה ילדים.

אתגר האוכל ביומנגוס. צילום: בן קלמר

תוך רבע שעה האופוריה התפוגגה. הייתי דווקא בקצב מצוין, שלוש קציצות מאחוריי, כשהתחלתי לגלות סימנים של חולשה. האוכל עוד היה חם וטעים, אבל המתקפה על הקיבה שלי החלה לתת את אותותיה. התעייפתי. התנשמות מסוימת מהמאמץ הפיזי וסחרחורת קלה גרמו לי לעצור להתרעננות וללגום מהמילקשייק (בן אנד ג'ריז קרם עוגיות). זה נתן לי דחיפה להמשיך. עשר דקות ושלוש קציצות אחר כך כבר מצאתי את עצמי בבעיה של ממש.

ספורטאים, גם אלו שמתחרים באכילה, קוראים לזה "הקיר". מדובר על נקודה שבה הגוף מגיע לשיא הקיבולת שלו, בין שזו קיבולת למזון או לסיבולת שריר, ומגיע למעצור. הספורטאים המאומנים יודעים איך, בעזרת שליטה פיזית ומנטלית כאחד, לעבור הלאה ולהתגבר על המכשול הזה. מתברר שלא רק בריצה אני לא מאומן, אלא גם בחזירות. שרדתי עוד קציצה אחת ומעט צ'יפס לפני שנכנעתי. הבשר כבר היה קר, הגבינות התקשו ופתאום כל העסק הזה נהיה די מסריח. האיתות היה ברור – עוד ביס אחד, ויש סיכוי שאפגוש את הארוחה הזאת שוב מהר ממה שחשבתי.

את הזמן שנותר העברתי במבט עצוב בקצת יותר משליש המזון שנשאר בצלחת, מתגרה בי. 1.4 ק"ג של בשר, 35 תוספות, 200 גר' צ'יפס ומילקשייק אחד היו מאחוריי, אבל זה אפילו לא גירד את השיא. המבטים המאוכזבים של לוקץ' והמלצרים כאחד אמרו הכל, ומה שהחל בקול תרועה חגיגי הסתיים ממש כמו שטי.אס אליוט צפה – חרש, ביבבה.

כשלקחנו את שאריות ההמבורגר של לוקץ', שכצפוי הצליח לסיים רק רבע מנה, לא חשבתי על כמה מזון יושב לי בבטן. חשבתי לי בפולנית שוטפת על האוכל שנשאר ונזרק בהתאם לתנאי התחרות, שאוסרים על אריזת השאריות, על 800 גר' של בשר שיכלו להשביע מישהו אחר במקום להירקב בפח. אבל זה כלום, ממש כלום, בהשוואה לכמויות המזון שיורדות לטמיון מדי יום בעולם. פגמים בייצור, טעויות בשינוע, אריזות שמזדקנות על המדפים ברשתות השיווק, מנות שחוזרות למטבחי המסעדות ועד למה שהשארנו בצלחת בבופה של המלון – מדובר בטונות של אוכל. גרגרנות היא לא רק מה שאנחנו אוכלים. יותר מהכל, היא מה שאנחנו לא אוכלים. מילקשייק, מישהו?