מכה על חטא: ראיון עם האמן דרור דאום

מה קרה לה? מי עשה לה את זה? מדוע אני שואלת את זה כשברור לי ששום דבר לא באמת קרה? מה מפעיל אותי? שבעה פורטרטים מושחתים, מצולקים, של אישה מאופרת מדי, בלונדינית עם שורשים כהים. לא צריך יותר ממבט שני כדי לראות שהצלקות הן בנייר, בצילום עצמו, ולא בפניה של האישה. כמו אינדיקים על פוסטר של גולדה. כצופים שהרגש שלהם נטוע עמוק בתרבות, אנחנו חווים את האלימות הסימבולית כאילו הייתה אלימות של ממש. זו בעיה שלנו. ועדיין: למה? מי עשה לה את הדבר שלא נעשה לה?

הצילומים תלויים ליד חדר חשוך. בפנים נפתרת התעלומה. הפורטרטים שימשו ככיסוי לתופים במערכת שלמה, כל פורטרט על תוף אחר. מתופף (יובל שפריר) מנגן עליהם את "Jealous Guy" בגרסה של רוקסי מיוזיק. הצלקות הן העקבות של מקלות התופים החוזרים ומכים בקצב המנטרה הגדולה של הגבר המכה: “I didn't mean to hurt you".

האם משהו נפתר כאן? האם נחה דעתנו? האם זו אלימות? הגחכה של תפיסת האלימות? האם זו קנאה? פרודיה על קנאה? “הסיפור האלים נודד בין האישה לנייר וחוזר חלילה, מסרב להתמקם במקום ודאי אחד", כותב גיא בן נר בקטלוג התערוכה החדשה של דרור דאום, “פוחד למות / פוחד לחיות" המוצגת במרכז לאמנות עכשווית, ובה מופיעה סדרת הצילומים הנושאת את שם השיר. זו אינה הפעם הראשונה שבה דאום משחית עור אישה. כלומר, תצלום של עור אישה. בשנת 2004, תחת הכותרת “Peeling", הוא הציג שני דימויים מקומטים ומחורצים של נשים שהגיעו למצב הזה אחרי שנתלשו ממגזין, קופלו והסתובבו איתו במשך שבוע בכיס האחורי של הג'ינס שלו.

בין האורגני למניפולטיבי

דאום נראה כמי שאינו ישן ואינו אוכל דבר חוץ מאת עצמו וסיגריות, אבל עם זאת (ואם להשתעשע), לראיון הוא הגיע עם "בטן מלאה". "אני מגלה שהתחום הזה עדיין כל כך צריך להצטדק ולהסביר את עצמו. לרוב האנשים צריך להסביר מה זה השטות הזו שנקראת אמנות, זה נתפס כסוג של בועה מופלצת עם חשיבות עצמית. כל מי שמדבר על אמנות נתפס כואן גוך או וורהול בפוטנציה. לא מבינים את הקונטקסט של השדה הזה. בעיר הזו יש משהו מאוד לא טולרנטי. היא מאוד מהירה בשיפוט ובהתבוננות שלה".

עבודותיו של דאום אכן דורשות אטיות, השתהות, הבחנה בין האורגני למניפולטיבי, צלילה אל תוך התהליכים הארוכים שהן עוברות. הנייר שלו הוא תלת ממדי, בעל עומק. הוא מחטט בו, מגרד אותו, מקלף, מדביק, גוזר ומאחה אותו, לא מאפשר לדימוי להשתלט על החומר, וכך מזכיר לנו שגם אנחנו עשויים בשר ולא רק מצופים בעור ובהנחות מוקדמות. אבל בניגוד למה שדאום אומר, אנחנו – שסתם קוראים מגזינים ולא הולכים איתם בכיס ומקפלים אותם – מרגישים שמעולם לא הייתה האמנות צריכה להצדיק את עצמה פחות מהיום; שמעולם לא היו יותר יפות ויפים בפתיחות ובאירועים.

"אני מציין משהו סובייקטיבי, מספר על החוויה האישית שלי. אני לא הבאונסר של עולם האמנות. ה'תלונה' הזאת היא עניין של מהות ולא דיבור על הקונפיגורציה התרבותית, על איך זה נהיה אירוע שנכון להסתובב בו או להיראות בו. הרבה פעמים אני חווה יקום מקביל. אמנות היא לא חלק מה־DNA התרבותי שלנו. להפך, יש תחושה חזקה מאוד של הדרה מכוונת, אם מסתכלים על האופן שבו מדעי הרוח הולכים ודועכים ונדחקים החוצה, למשל. כל תרבות הכאן והעכשיו, שאני חלק ממנה כמובן אבל גם מצליח לשמור עצמי מחוצה לה, היא כזו שלא רואה צידוק לשבת, לחפור, להסתכל בדברים, להגות בהם, להרגיש אותם. חלק ממה שאני עושה זה לכוון לסנסורים הכי קהים ועדיין לדרוש מאנשים להיות בערנות מלאה. הרי רוב הזמן אם לא דופקים לנו חזק בפטיש על הראש אנחנו לא מסובבים את הראש אחורה".

פעולה של איחוי

דאום, 44, יליד יפו שחי ועובד בה עד היום ("גדלתי בכפר סבא, אין כאן עניין של רומנטיקה"), הוא בוגר התוכנית לתואר שני בבצלאל (בהצטיינות יתרה) ומלמד היום במדרשה, מוסד שבו העביר, לדבריו, את השנה המשמעותית ביותר בחייו כאמן במסגרת תוכנית לימודים אישית. כשם שהשיר הנבחר לעבודה "Jealous Guy" הוא גרסת כיסוי לגרסת כיסוי, גם הצילומים הם צילום של צילום; העתקים חלקלקים ונטולי פגמים של הנייר שהושחת ולא הנייר עצמו. הצילומים יכולים להיקרא כפעולה של איחוי, או להבדיל, כהנצחה של פגימות. בכל מקרה הם בעלי שכבת ריחוק וטיפול אצל צלם שעוסק בעיקר ב"צילום מחדש".

“ליבת העשייה שלי נסמכת על הצילום ועל ההיסטוריה שלו, אבל התשוקה שלי לא נמצאת רק שם, אלא לחלוטין קשורה בחומר ובחלל. מה שמעניין אותי זה להיות מסוגל להמשיג חוויות מופשטות. לפעמים זה יקרה דרך צילום, לפעמים דרך וידיאו, לפעמים דרך אובייקטים. כמו יוצרים רבים אחרים, אני נמצא במסע לעבר היכולת לייצר טביעת אצבע מובחנת, אלא שהבחירה שלי לייצר אותה היא על דרך השלילה. כלומר, לנסות לחמוק ממנה באופן עקבי. זה דבר קשה ואני לא בטוח שהוא אפשרי, לכן אני מוצא עצמי כל פעם בפרוצדורה חדשה. ברגע שאמצא את עצמי מייצר משהו שהוא טביעת האצבע שלי באופן עקבי, יהיה רע ומר".

לפי האוצר שלה, סרג'יו אדלשטיין, התערוכה החדשה היא למעשה שתי תערוכות: “פוחד לחיות" ו“פוחד למות". אני חשבתי שמדובר בשני שערים, ולדברי דאום מדובר בכלל בשתי אפשרויות קריאה, שתי כותרות לתערוכה אחת. “בסופו של דבר זהו הצורך להציג כלפי חוץ מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי. מצב שבו אני מרגיש תקוע או חנוק, משהו שלא מאפשר לי להתקדם, והסיבה לכך היא הפחד מלחיות והפחד מלמות. מצב שבו אתה מפחד מ־X ובו בזמן אתה מפחד מ־Y שהוא ההפך מ־X. היכולת להכיל מצב דיאלקטי, גם לאהוב את הילד שלך וגם לתת לו סטירה, טובה יותר מאשר המצב הדיכוטומי של או־או. אני עוד מתאמן על זה".

אני בתחושה שמדובר ברגשות זהים, או כאלה נובעים זה מזה. משאלת מוות, כזו שמתבטאת נגיד בהתמכרות לסמים, היא לעתים תוצאה של תאווה עזה מדי לחיים.

"הפחד מהמוות הוא אקזיסטנציאלי, הפחד מהחיים נוגע יותר לתפקוד היומיומי. ובהקשר הפרטי: אני נורא רוצה לעשות בית ומשפחה, אבל אני רוצה לעשות את זה רק עם X, וזה אומר שאם X לא רוצה את זה, אני עכשיו בצרות. אני תקוע".

הטעות האחת שעשיתי

בשנה שעברה הציג דאום בגלריה ג'ולי מ. את התערוכה "Closure", שעסקה בפרידה מאהובה, בלשון הקלינית של הדף שליווה את התערוכה: “סיום מערכת יחסים". דאום עדיין שם. הוא קורא לרגע ההוא, לפרידה, לאובדן, “הטעות האחת שעשיתי" ומזכיר אותה כמעט מיד, “מניח אותה על השולחן". הכל – היצירה והחיים, הנחת ואי הנחת, חגים סביב הטעות הזאת. אם לנסות לפענח את המילים שחושפות־מסתירות באופן שדומה מאוד לעבודות שלו, הבחירה שלו להיות אמן כרוכה בטעות האחת הזאת: “היה רגע בחיים שבו יכולתי לקיים מערכת זוגית, להקים משפחה. איבדתי את הרגע הזה. כשזה קרה, וזה היה די מזמן, האופן שבו תפסתי את העשייה האמנותית נתן לי אשליה של רשת ביטחון מתוחה וחזקה דיה כדי לקלוט את הנפילה. מיהרתי, הייתי טריגר־הפי־בסטרד. היה בזה משהו יהיר שלא מסתכל לטווח הארוך. לעשות אמנות זו לא גזרת גורל. אני לא מאלו שנולדו עם מכחול בפה או מצלמה ביד, זה דבר שעבדתי מאוד קשה כדי להגיע אליו ולמצוא עצמי פועל בתוכו. הייתה פה השקעה מפוכחת של פיסת חיים. המחיר האישי, שבעבר לא הטריד אותי כי הייתי בעמדה הרבה יותר טוטאלית, מעסיק אותי יותר היום. לא נשמע לי הגיוני להתעסק במשהו שאתה כל הזמן אמור להימצא בעמדה מגוננת כלפיו. אם אני קושר את זה ליום כיפור – אני מהרהר, עושה חשבון נפש כמו שהיהודים קוראים לזה ותוהה מה המחיר שאתה משלם וכמה אתה מוכן להמשיך לשלם".

אני תוהה אם האישה שחטפה מכות תוף סימבוליות בעין היא האישה שאבדה לו, ייצוג שלה, אבל דאום מכחיש. הוא לא הג'יילוס גאי, לטענתו הוא גם בקושי מכיר את הרגש האכזר, ה"קשה כשאול", שעלול להביא אנשים להלום זה בזה בפטישים. “תמיד יש שימוש בנושא חיצוני לחיים שלך שמאפשר ליצור מגרש משחקים בטוח ומוגן מספיק כדי לדבר על משהו ביוגרפי", הוא מסביר, “הפחד הגדול שלנו הוא שהאמנות תיקרא כאיזה יומן פרטי. הסיפור שלי מעניין רק כשהוא מספיק גנרי כדי לייצג משהו רחב יותר. התפקיד שלי הוא להכחיש ולבגוד בעצמי ולדבר על התערוכה כלא יותר מאשר אוסף גחמות. לדבר על העבודות שלי כאישיות במכוון זה דבר שקשה לי להוציא מהפה. יש בהן רכיב רגשי כי זה קשור למפעל שממנו הן יצאו. אתה יכול בסוף הדרך להגיד: זה חושפני מדי, זה נוסטלגי, מתפייט, רומנטי, אבל זה קשור לשלב מאוחר בעבודה. לפני כן אי אפשר לשלוט בזה. בשנים האחרונות אני מרגיש משהו שמישהו הגדיר כ'נדיבות לצופה'. זה אפשרי בלי לחבל בערך העבודה – להפעיל את הקהל בצורה רגשית, לעורר אותו, בלי להיות מפורש מדי. אמנות היא לא רק עניין של הגות. אנחנו כמה דורות אחרי האמנות המושגית הטהורה. אמנות שעוסקת באמנות באופן מובהק היא קרה ואינטלקטואלית, יש בה רק דיון במהויות של חשיבה, במבנים לוגיים".

בערב הפתיחה שמעתי צקצוקים מול העבודה. אולי לא ממש צקצוקים, אלא רק אזכור אפשרות לצקצוק. היא הרי מעלה את הנושא הנפיץ של אלימות נגד נשים, ויכולה להתפרש כקוראת לכזו, או במקרה הטוב כמלגלגת על הדיון עצמו.

"זה סופר לגיטימי שאי הנחת הזו תעלה. אני יכול לדבר רק על המניעים שלי ליצור את העבודה. זה קשור בהכרח לאותו פולחן וודו שאתה מקיים סביב דמות מסוימת, וזה כרוך בהמון מהלכים אסוציאטיביים. למשל, הבחירה בתופים: נתקלתי בסט תופים שאוחסן בבית של חברה ופשוט ישבתי זמן ממושך עם הבייסדראם, הסתכלתי על הצורה שלו וחשבתי איך צילום אילם יכול לעורר תחושה של סאונד. ואז, בזמן שאתה יוצא לדרך מסיבות שהן לכאורה 'נייטרליות' ומתעסקות בתחת של האמנות, נקרא לזה, קורים לך דברים בחיים ומגיע רגע האינטגרציה שבו אתה מכפיף אסטרטגיה לתמה, לתחום עניין. התוצר הסופי, זה שגורם לך להרים גבה או להעמיד על רגליים אחוריות מילֶיה פמיניסטי כזה או אחר הוא משהו שאולי כיוונתי אליו – לא כפרובוקציה, זה לא בטבע שלי – אבל אי אפשר לדבר על נושאים כאלה רק באופן פואטי. חייבת להיות שם גם עמדה קצת פחות נוחה למתבוננים. חיפשתי הארד־אדג' למקום הזה של התערוכה, והיה לי ברור שהיא תצליח לעצבן מישהו, אבל המרחק בין לקבל אותה כפרקטיקה אמנותית לבין ההאשמה שלי כמיזוגן הוא מאוד גדול.

"זו התערוכה השלישית שאני מטפל בשאלות של זוגיות או שיתוף פעולה עם אישה, על כל המורכבויות והמתחים שבכך כגבר בחברה מערבית, שהוא גם פלקט של גבר וגם האני הפרטי שלי. האני הפרטי שלי לעולם לא ירים יד על אישה, אבל האני הפלקטי שלי כן רוצה להיחלץ מהמקום המצועף הזה שלי שמסתכל על מערכות יחסים רק כמצע להרהור נוגה. יכול להיות שפרובוקציה היא תכונה שמגולמת בעבודה, אבל זו בטח לא מטרתה".

אז מה המטרה?

"אפשר לדבר הרבה על שיח התקינות הפוליטית כאחד הגורמים האיומים והמסרסים שמגדיל את הסטנדרט הכפול שלנו כמעט לכל דבר, מייצר מראית עין נקייה, צחת לשון שרק מעלה את הלחץ מאחורי הקירות. זה מחריף ומחדד איזה קיטוב ויכול להיות כמעט מסוכן. בעבודה יש משהו שמשחק עם הסיבה והמסובב; קודם כל אתה צופה בתוצאה. הקריאה המיידית שלנו היא של בחורה שנראית כמי שעברה פעולה אלימה. מעניינת אותי הפעם השנייה שבה אתה צופה בצילומים האלה, סוג היחס שאנחנו נותנים לדימוי. אף אחד לא חטף מכות, זה נייר שהקישו עליו. האם אני יכול לחוות את העבודה הזו כפעולות מנומקות, או כאיזשהו ייצוג של אישה שחוטפת מכות? האם אני חווה את זה כהצהרה שקשורה לאישה מוכה, שזו קריאה פשוטה מדי, רדוקטיבית, או כפעולה של סיבה ותוצאה, האופן שבו תיפוף על נייר הופך להיות פיסול או תבליט?".

אתה מתנער.

"אני לא מתנער, אני מתענג על הפער בין דיבור ברור על עוול שנעשה לאישה מוכה, המקום המגונה הזה, לבין הפעולה הזו של נייר שמגיב ללחץ פיזי מתון. זה שוב הדיון הזה: החיים או האמנות. ראיתי אתמול סרטון של נשים בהודו שמכות גברים שנחשדו באונס. הם קשורים עירומים והן מכות אותם בחמת זעם. לא מעמדה פמיניסטית, זה נראה לי יעיל וגם הגון".

אז אולי אתה האישה שחובטים בה?

"נשמע מדליק דווקא".

פרסונה או חתלתול

דאום, מעודן ומתורבת כמו שיכול להיות רק מי שמלטש בבואות מהבוקר עד הערב, שותל מחוות אלימות, נוקשות או עזות כלפי דימויים של נשים בעבודות נוספות בתערוכה הזו. בעבודה "Alone is the New Together“ הוא מציב מגפיים גבריים שחורים על שטיח פרווה לבן וכיסא ריק לצד אישה המפנה אלינו את גבה. ב"Passionate Lover" הוא משלח אש צהובה במודעת מגזין בשחור־לבן שמפרסמת רומנטיקה או ספות. “ריצ'רד פרינס הצליח בתוך מערך האמנות שלו לברוא לעצמו פרסונה של מיזוגן אמיתי. אין קשר בינה לבינו האמיתי, גבר שהוא חתלתול שרק דאג לאהובתו. רק הפרסונה האמנותית שלו היא כזו של מחפצן שמשתמש בדמות האישה ככלי. אני לא מותח את החבל עד שם. יש פוטנציאל נפיץ בקריאת הצילומים והוא הכרחי בעיניי, אחרת היינו עוברים מצילום לצילום ומתענגים או מקיאים מהקיטש".

מה זה משנה אם אמן הוא חתלתול בדל"ת אמותיו? הרי מה שהוא תורם לעולם האמנות הוא הרלוונטי ורק הפרסונה משנה משהו בשיח.

"מול אינפלציית דימויים שבאופן מובהק משתמשת בגוף האישה לכל מיני צרכים או לא מסתירה את המהלכים המחפיצים שלה או את הניצול, העבודות שלי הן כל כך מינוריות, לימינליות. לכן אני מרשה לעצמי לבוא להגיד לך 'הלו, זה מה שמפריע לך? על זה את באה לזיין לי את השכל?'. את לוקחת אותנו שוב לשיח של האמן כאחראי לייצור דימוי גברי ונשי. בואי נרד חזרה לפרופורציות הקיומיות שלנו: בחיים עצמם – מה בסך הכל נעשה פה? אני לא מפיק סרטי פורנו".

עד עכשיו דיברנו על "קנאה ל". "קנאה ב" חווית פעם?

"זו חוויה שאני לא מנוסה בה. לא מפני שלא קינאתי, זה יהיה יומרני להגיד דבר כזה. זו פשוט תכונה שאני מאוד סולד ממנה. גם כשהיא נמצאת אצלי במצב של פריצה החוצה, אני מנסה מיד להתמודד איתה. כמובן שיש תסכולים, אבל לקנא במישהו זה כמו להגיד שהייתי רוצה להחליף את עצמי. אני לא רוצה להיות בנעליו של מישהו אחר. אני יכול באופן אבסטרקטי לקנא באנשים זורמים יותר, אבל זו קנאה שהנמען שלה הוא כללי".

אם היית אדם זורם כנראה לא היית אמן כל כך טוב.

"אולי לא הייתי מתעסק בכלל באמנות, אולי סוף סוף הייתי יכול להיות".

"פוחד לחיות / פוחד למות". עד 21.4 במרכז לאמנות עכשווית