"משמרות המהפכה שיתקו לי את החיים"

חטא הגאווה, כפי שנוסח על ידי חכמי הדת הנוצרית במאות הראשונות לספירה, אמנם לא מדבר על גאווה מהסוג של אהבה חד מינית, אבל יש מדינות שבהן גם הגאווה הזאת מוגדרת כעוון. הבולטת שבהן היא אולי אירן, שבה העונש הקבוע בחוק ליחסים בין שני גברים הוא מוות בתלייה (אצל נשים מדובר "רק" במלקות). גם אם העונש הזה לרוב לא מיושם, הומואים באירן נתונים לחיים משפילים של נידוי חברתי, איומים וגילויי אלימות.

אחד מהם הוא פיאם פילי, משורר וסופר אירני, הומוסקסואל מוצהר, שנאלץ לפני כמה חודשים לִגלות ממולדתו לאחר שנים של דיכוי. הוא עזב את משפחתו ואת חבריו, וחי כיום בעיר התעשייתית דניזלי שבמערב תורכיה. תשעת ספריו, שתורגמו לאנגלית ולגרמנית, אסורים לפרסום באירן, אבל בקרוב יראה אור בעברית אחד הרומנים שלו – "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" (הוצאת רסלינג) – אותו הספר שהפך אותו סופית לאויב בעיני המשטר האסלאמי.

“הבעיות הרציניות שלי התחילו אחרי פרסום הספר הזה מחוץ לאירן", הוא מספר בראיון ממקום מושבו. “המספר בספר הוא הומוסקסואל, וההיסטוריה של היהדות ושל השואה הוזכרו בעלילה. לפרסם ספר כזה נחשב לפשע באירן. אבל גם לפני הפרסום הזה לא הייתי בדיוק פופולרי במשרד התרבות וההכוונה האסלאמית (המשרד האחראי לצנזורה התרבותית והתקשורתית באירן – אב"ד). אחד הרומנים שלי יצא באמריקה, וזו כבר הייתה נקודה שלילית בעיניהם".

פילי מספר: “פעם, בכנס שהילל את היריבות בין אירן לעירק, הקראתי שיר אנטי מלחמתי ואנטי דתי, והם ראו בזה הכרזת מלחמה נגד המולדת. היו לי גם קשרים קרובים למשוררים כמו סימין בהבהאני, שהתנגדה לשלטון (גדולת המשוררות האירניות, שנפטרה באוגוסט השנה – אב"ד). למעשה, רק ספר אחד שלי אושר אי פעם לפרסום באירן, אבל גם זה היה רק לזמן קצר. ככל שנהייתי יותר מפורסם מחוץ למדינה, ככה הם ניסו לבודד אותי יותר בתוכה".

בינואר השנה, עוד לפני שפילי עזב את מולדתו, עלה לרשת קמפיין אינטרנטי (תחת הססמה I Am Payam) לגיוס כספים עבור הוצאה לאור של ספר שירי האהבה שלו “White Field". “שיריי לא פוליטיים, לא אנטי דתיים, שיריי הם פשוט שירה", הקריאו משתתפי הקמפיין מתוך כרטיסיות, “אין בשיריי שום דבר שצריך להפחיד אותם, אבל הם מפחדים מהכל. הצנזורה שלהם היא ברוטלית. אני אוהב את מי שאני ואני אוהב את הארץ שלי. אלה הדברים שעליהם אני כותב. אני רוצה שהספרים שלי ייקראו, שהקול שלי יישמע, אבל אני ברשימה השחורה", דיברו המשתתפים מפיו.

ההתנכלות של המשטר האירני לפילי לא הסתיימה בצנזורה של כתביו. אט אט החל המשטר לרדת לחייו. הוא החל לקבל איומים בטלפון, חשבונות המייל והפייסבוק שלו נפרצו, הוא פוטר מעבודתו כעורך בהוצאה לאור וחלק מבני משפחתו פוטרו גם הם ממשרותיהם (“אני מאמין שהסוכנים בבגדים האזרחיים של המשטר גרמו לזה", הוא טוען). מתרגם שעבד איתו נלקח לחקירה, ואפילו חבריו קיבלו איומים ונאלצו להתרחק ממנו. לבסוף, ב־2011 גם הוא נלקח לחקירה, או נחטף יותר נכון, ומאז נחקר שוב פעמיים.

בפעמיים הראשונות, הוא מספר, סוכנים עצרו אותו למשך חודש, ובפעם האחרונה, בפברואר השנה, נעצר ל־44 יום, שאותם בילה במכולה בחצר של בית. הוא היה לבד בדירתו כששלושה סוכנים מזוקנים נכנסו לבית, עטפו אותו בטייפ, כיסו את עיניו ולקחו אותו לגינה. הם שאלו אותו מה הקשר שלו לישראל, וכמה משלמים לו. הם לא עינו אותו פיזית, אבל השפילו אותו – הפשיטו אותו, צילמו אותו ועלבו בו, כינו אותו מתרומם. אמרו לו שאלה ימיו האחרונים.

אבל אפילו זה לא גרם לו להחליט לעזוב. נקודת השבר האמיתית מבחינתו התחוללה כחודש אחר כך, עם פרסום שתי כתבות בעיתונות האירנית שתיארו אותו כהומוסקסואל, כתומך ישראל וכאויב הציבור. בכתבות השתמשו בתמונה שלו מתוך הקמפיין Israel Loves Iran משנת 2012, והבהירו שהוא מנהל קשרים עם גורמים “ציוניים".

“שתי הכתבות האלה הן אלה שגרמו לי לעזוב לבסוף את אירן", הוא מספר. “משמרות המהפכה שיתקו לי את החיים. המשפחה שלי חיה בפחד מתמיד ובחרדה. הם שילמו מחיר כבד בגלל הפעילות שלי. בכל רגע הייתה קיימת האפשרות שאיעצר ואשפט. המשטר התחיל להכין את הקרקע למעצר שלי. הכתבות האלה הראו שמשמרות המהפכה, שתמיד ניסו לבודד אותי כך שאף אחד לא ישמע אותי, פתאום מציפות האשמות נגדי באמצעות התקשורת. זה היה תירוץ בשבילם כדי להעניש אותי".

היום אתה לא מפחד על המשפחה שלך באירן?

"אני הייתי מקור הבעיה בשבילם. עכשיו כשאני מחוץ לאירן, הם חיים יותר בנוחיות. אבל אני עדיין דואג להם".

איך אתה מתפרנס היום?

"עכשיו כשאני חי בתורכיה יש לי גישה להכנסות שלי ממכירת הספרים".

יש לך שם חברים אירנים?

"יש לי כמה חברים אירנים, אבל אני מבלה רוב הזמן עם חבריי התורכים. התורכים הם אנשים קלילים ויציבים. באירן היינו (ההומואים – אב"ד) המיעוט שבמיעוט ולא היו לנו כמעט קשרים. הייתי בעיקר לבד והתרכזתי בכתיבה. כאן בתורכיה אני לא לבד".

כמו להציג את עצמי לעצמי

פילי נולד ב־1985 להורים ממעמד בינוני, ויש לו שני אחים ושתי אחיות. הם גדלו בעיר כרמאנשאה שבחבל כורדיסטן. מגיל צעיר הוא אהב לכתוב, וספרו הראשון פורסם באירן כשהיה בן 19. ככל שהתבגר הלך והסתגר אל תוך הכתיבה, ובתחילת שנות ה־20 לחייו הוא הבין סופית שהוא הומו, אפילו שלא בדיוק ידע מה זה אומר. "זה היה כמו להציג את עצמי לעצמי", סיפר בראיון לאתר האמריקאי Daily Beast The. מרגע זה תפסה ההומואיות שלו נתח מרכזי בשירה ובפרוזה שלו, והמשטר הכניס אותו מיד לרשימה השחורה ואסר כליל לפרסם את כתביו. הבידוד החברתי והיצירתי הלך וגבר.

היה קשה לספר למשפחה ולחברים שאתה הומו?

"כן, אבל סיפרתי להם. סיפרתי לכל מי שמכיר אותי. הראיתי להם מי אני, לא פחדתי ממי שאני".

איך החברה התייחסה אליך אחרי שיצאת מהארון?

"כמו פצצה של איומים, עלבונות ואלימות. אבל המשפחה שלי והחברים המשיכו להיות קרובים אליי ושום דבר לא השתנה מבחינתם".

יש סצנה של גייז באירן?

"חייבת להיות, אבל אני לא יודע על זה כלום כי לא הייתי בקשר איתם. באופן כללי גייז באירן הם מפוחדים ומנודים".

החברה האירנית קיצונית וחשוכה כמו המשטר שלה?

"לא, אבל אני חושב שיש כמה קווי דמיון בין הגישה של הממשלה האירנית לבין הגישה של קבוצה מסוימת של אנשים שאי אפשר להתעלם ממנה. קבוצה של אנשים שלא יסבלו שום אדם ששונה מהם – הדתיים הפנאטיים. הרבה פעמים הם פונים לאלימות ולאיומים כדי לחסל או להחליש את אלה שחושבים אחרת. עם זאת, יש גם קבוצה של אנשים מודרניים שדורשים חופש ושוויון, שרוצים ליצור קשרים עם העולם הגדול. הם הראו את זה בפעילות של התנועות האזרחיות שמחו נגד המשטר לאחרונה".

רוחאני שונה מאחמדינג'אד?

"הם לא שונים בטבעם".

זה אפשרי בכלל בשביל אמנים ליצור בתוך אירן היום? יש בטהרן סצנה אמנותית?

"האמנים נמצאים תחת לחץ גדול. אסור להם ליצור שום דבר שלא מותאם לנורמות של המשטר האסלאמי. אבל לעשות אמנות זה אף פעם לא בלתי אפשרי. תמיד יש דרך. הצנזורה המאורגנת של הממשלה פגעה מאוד בתרבות ואי אפשר להחזיר את זה לאחור, אבל למרות זאת, יש עדיין אנשים שבאומץ ממשיכים לעבוד כל הזמן ובכל הכוח כדי להציע את היצירה שלהם לעולם. אולי אין מרכז תרבותי מובהק משום שלא מתירים לזה להיווצר, אבל תחת הצל החשוך של התרבות המזויפת שנכפית על ידי המשטר האסלאמי, יש תנועה עמוקה, כנה וטהורה, שמפיקה יצירות אמנות שמוערכות על ידי העולם. אף שהם צומצמו, אף שהם אוימו, הם לא נותנים לקול של הרפובליקה האסלאמית להיות הקול היחיד שמושמע".

אתה רואה סיכוי לשינוי באירן בימי חייך?

"אני לא יודע כמה זמן אני אחיה, אבל אני לא חושב שיהיה שום שינוי באירן בזמן הקרוב".

ממשלת הצדפים והאלמוגים

בימים אלה פילי עובד על הרומן השלישי שלו, ולאחרונה ישנה התעניינות גוברת בתרגום ספריו הקודמים לשפות שונות. כאמור, בקרוב יראה אור בעברית ספרו "אני אצמח ואניב פירות; תאנים". באתר שיחה מקומית כתבה המתרגמת אורלי נוי, שהיא מקבלת הרבה כתבי יד מסופרים אירנים שהיא יודעת שלא יעניינו את ההוצאות המקומיות, אבל הטקסטים הסוריאליסטיים־אינטימיים של פילי הפנטו אותה מהרגע הראשון.

הספר שתרגמה נפתח כך: "אני בן 21. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים. הדירה שלי נמצאת בפאתי העיר. ליד הרציף. במקום שהוא ממשלת הצדפים, ממשלת האלמוגים, סמוך לצערם האינסופי של הצבים. אמי מתגוררת בַּימים. בשרידיה של אונייה עתיקה, על מצע של אצות. שערה בוהק כמו כתר כסוף על ראשה. אמי ערומה תמיד. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. בדירתי שבפאתי העיר. קודם היא חוצה את הרציף. היא מרחפת בתוך הניחוחות הנידפים של השוק. אחר כך היא מבקרת את הדייגים המתגודדים בבתי הקפה שלאורך החוף. היא טומנת במרכולתו של כל אחד מהם פנינה, ואז עוזבת ושבה אליי, למיטתי. לאורך כל הדרך, כמובן, לא נגרע דבר מערייתה “פּוֹקר; כך אני קורא לו. הוא החבר היחיד שלי. הכרנו בתקופת הטירונות בצבא. הוא בן 21. הוא אוהב את השמש של אחר הצהריים, והוא לא הומו. העניין הזה מאיים עליי. מעולם לא דיברתי עם איש על הנטיות המיניות שלי. למעשה, אני מסתיר אותן. אפילו משותפיי הבודדים למשכב. אני מעמיד פנים מולם שזאת הפעם הראשונה שאני מתנסה בחוויה כזו. שותפיי למשכב הם רועי לילה. רועי לילה אלמונים. פוקר לא רועה לילה. פוקר לא אלמוני. והכאב הזה מאכל בי מבפנים".

פילי שמע על נוי מחבר ויצר איתה קשר בעצמו. הוא רצה לראות את הספר שלו מתורגם לעברית. בראיונות קודמים הוא סיפר על זיקה כלשהי, קשר בלתי אמצעי, לישראל וליהדות, זאת אף שמעולם לא ביקר בארץ. וגם בכתיבה שלו יש עיסוק בישראל ובסמלים יהודיים.

מאיפה זה מגיע?

"מההיסטוריה ומהדמיונות שלי. הסיפור של ישראל הוא סיפור של ארץ קסומה מבחינתי. ההיסטוריה של היהדות, הטרגדיה של השואה, גרמו לי להיות מאוד קרוב לארץ הזאת. יש לי חברים ישראלים גם בישראל עצמה וגם במדינות אחרות. אחרי שפורסם הראיון הראשון איתי, הרבה ישראלים יצרו איתי קשר. יצא לי להכיר כמה מהם ונהיינו חברים טובים".

ואתה לא חושש להתראיין לתקשורת הישראלית?

"לא, רואיינתי על ידי מדיה ישראלית עוד כשהייתי באירן. ידעתי שזה דבר מסוכן לעשות כשאני באירן, אבל אף פעם לא לקחתי בחשבון את השיקולים האלה. בכל מה שקשור ליצירה שלי, לא התייחסתי בכלל למשטר האסלאמי. כמו שאף פעם לא הפסקתי לעבוד למרות האיומים. להתראיין לתקשורת הישראלית זה לדבר לאנשים שבקרוב יהיו הקהל של הכתיבה שלי. אני רוצה להתקרב לעם הישראלי".

חשבת לעבור לישראל או לפחות לבקר בה?

"עזבתי את אירן בחיפזון ובלי שום תוכניות. בינתיים כדאי שאשאר בתורכיה לכמה חודשים עד שאשרת השהייה שלי באירופה תאושר. ברגע שהחיים שלי יתייצבו ויהיה לי קצת שקט, אשמח לנסוע לישראל. אולי כשיושק הספר".