להגיש עם קלונקס

מאז שיצא "1984" לפני 65 שנה הצית ספר הקאלט של ג'ורג' אורוול את דמיונם של חרדתיים רבים. בקולנוע, בספרות, במוזיקה וגם באמנות. ממשיכי הדרך שלו מוסיפים לראות שחורות ומסתכלים על האייפד בחשד

מתוך הסרט "ברזיל"
מתוך הסרט "ברזיל"
19 במרץ 2014

"סיפורה של שפחה", מרגרט אטווד

מרגרט אטווד כתבה את "סיפורה של שפחה" בשנת 1985 תוך התבוננות בקומוניזם מצדה השני של הקשת הפוליטית. כאזרחית בקנדה הדמוקרטית היא נחרדה מהרעיון המציג מדינה שקובעת עבור נתיניה את תפקידם בחברה על סמך מה שסברה שמתאים ליכולותיהם. בייחוד מכיוון שבכל הנוגע לנשים, גברים דכאניים נוטים להניח שיכולותיהן מסתכמות ברבייה. הדיסטופיה של אטווד מתרחשת ברפובליקת גלעד שהיא תיאוקרטיה פוריטנית שהוקמה על הריסותיה של ארצות הברית. המספרת היא שלפרד, אישה שהרפובליקה מייעדת לתפקיד אחד: ללדת ילדים לאדונה ולאשתו העקרה. אטווד מציגה בשנינות רבה ובאירוניה מטלטלת חלום בלהות של אמריקה במאה ה־21 ברומן שהוא חזון פמיניסטי שהקדים את זמנו ומניפסט אנטי תאגידי חריף.

מעשה השפחה
מעשה השפחה

"1Q84", הרוקי מורקמי

מורקמי לא זקוק לדיסטופיה כדי להראות לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים. מספיק לו להכניס כמה אלמנטים פנטסטיים לעולם הריאליסטי שאנחנו מכירים. ברומן עב הכרס הזה הוא עושה זאת באמצעות הגיבורה, אאוממה, שיורדת למנהרה ומוצאת את עצמה ביקום מקביל שבו היא תרה אחר אהבת הילדות שלה – עלם בשם טנגו. ההבדל העיקרי בין היקום שלנו לשלה הוא שבשמים שלה תלויים שני ירחים, אחד מהם משמש כנקודת תצפית. אאוממה מכנה את היקום הזה "1Q84", במשחק מילים מוצלח של מורקמי, משום שעלילת הספר מתרחשת ב־1984 וביפנית האות Q נהגית בדומה לספרה 9. עם זאת מורקמי מצהיר כי באמצעות הרפרנס לאורוול הוא מבקש להראות דווקא את שינוי הצורה שעבר הטוטליטריזם מהשליט היחיד, ה"אח הגדול" אם תרצו, אל האנשים הקטנים".

1Q84
1Q84

"העיר המזרחית", אילנה ברנשטיין

כמו ב"1984" של אורוול, כך גם כוחו של "העיר המזרחית" טמון בתיאור עתידני מוקצן של מגמות שקורות בהווה. הגיהינום הדיסטופי שברנשטיין מתארת הוא המציאות היומיומית אליה ישראל עלולה להיקלע אם רק יסירו ממנה כמה חוקים ומגבלות. מדובר במדינה רקובה ומושחתת שמזרימה מיליארדים לתעשיית המלחמה, שפערי המעמדות בה מחריפים משנה לשנה, שאיום הפצצה מרחף מעל אזרחיה תמידית וקומץ המשפחות ששולטות בה כבר מזמן נטשו למקומות אחרים. הצעד היחידי מצד ישראל האמיתית שנראה כרגע מנוגד לחלוטין למה שמתרחש בספר, הוא הערמת קשיים על צריכה של סמים ואלכוהול, בעוד המשטר שבספר מעודד את האזרחים לצרוך סמים ותרופות נוגדות דיכאון – מה שלפחות מספק איזשהו תירוץ לקהות החושים שלהם.

"1985", אנתוני ברג'ס

ספרו של ברג'ס, שנכתב בשנת 1978, לא רק שואב השראה מ־1984 אלא כמעט מהווה המשך שלו. הספר בנוי משני חלקים: החלק הראשון הוא סדרה של מאמרים וראיונות שבהם ברג'ס מבצע את שני התפקידים ודן בשני קולות בהיבטים שונים בספרו של אורוול. החלק השני הוא רומן שמתרחש בבריטניה בשנת 1985 ומצייר תמונה אפלה של מדינה הנמצאת מחד גיסא תחת סכנת התחזקות האיגודים המקצועיים ומאידך גיסא מאוימת מעליית האסלאם ככוח תרבותי ופוליטי ראשי אשר שואף לכונן את בריטניה מחדש כמדינת שריעה.

"חיים של אחרים", פלוריאן הנקל פון דונרסמארק

הסרט שקצר שבחים רבים מיד עם צאתו לאקרנים ב־2006 אינו דיסטופי כלל וזה מה שהופך אותו ליצירת אימה מזן "זה מפחיד כי זה אמיתי". בברלין המזרחית בשנת 1984 מתמנה קצין שטאזי, בהוראת משרד התרבות, לעקוב אחר מחזאי ובת זוגו כוכבת התיאטרון, אף ששניהם מוכרים כנאמנים לשלטון הקומוניסטי. ויזלר, קצין השטאזי האפרורי מתמקם בעליית הגג מעל לדירתם של השניים ומשם עוקב אחר חייהם בגרמניה המזרחית בשנים שלפני נפילת החומה – מקום אפל שבו אנשים חרדים מפני בגידות והלשנות עד שאינם מסוגלים לומר את מה שהם חושבים באמת אפילו לקרובים להם ביותר, בדיוק כמו בחזון האורוולי.

"ברזיל", טרי גיליאם

סרטו המצחיק־מפחיד של גיליאם מגולל את סיפורו של סאם לאורי, פקיד שחי בעולם ביורוקרטי "אי שם במאה ה־20" ומסתבך בטעות בפעילות טרוריסטית. החברה עלומת השם המוצגת ב"ברזיל" חולקת סימני היכר רבים עם זו המדוכאת והמוגבלת של אורוול: שתיהן מנוהלות על ידי ממשלות מפלצתיות שמבקשות למגר את האינדיבידואליזם ובשתיהן חברה היררכית שמפקידה את כספה ומשאביה בידי בעלי הכוח. אולם בעוד אורוול בנה את החברה הדיסטופית שלו בצל הטוטאליטריות של אמצע המאה ה־20, הסיוט האבסורדי של גיליאם נובע מהביורוקרטיה ומהאובססיה הצרכנית המודרנית. תענוגות החיים אינם נמנעים מכולם, אלא מוגבלים וניתנים רק לאלו המסוגלים להרשות אותם לעצמם, וכתוצאה מכך האדם הקטן מוכן להשקיע את חייו בטיפוס במעלה הסולם התאגידי.

"מראה שחורה", צ'ארלי ברוקר

ב"1984" הציבור העניק אמון מוחלט לממשלה ומצא עצמו בכלא טוטליטרי שנשלט בידי מפלגה אחת. במקרה של "מראה שחורה", ההסתמכות המוחלטת שלנו על הטכנולוגיה היא זו שפנתה נגדנו. אפילו הפוליטיקאים המפוקפקים של "1984" אינם חסינים מפני כוחה, וזוהי בדיוק הסיטואציה שפותחת את מיני הסדרה של ברוקר: ראש ממשלת בריטניה מתעורר בוקר אחד לדילמה קשה: הנסיכה נחטפה ובתמורה לחזרתה הוא נדרש לקיים יחסי מין עם חזירה בשידור חי. בין שזה חזון אפוקליפטי שיביאו תוכניות הריאליטי; האקרים שיוכלו לפרוץ יום אחד לארכיון שבו יקוטלגו כל זיכרונותינו; או דמות בדיונית שרצה לבחירות ומצליחה לסחוף אחריה המונים – ברוקר בוחן מחדש בכל פרק את גבולות חדירת הטכנולוגיה לחיינו ומציג לנו את העתיד הקרוב באופן שגורם לנו להסתכל על האייפד בחשד.

מתוך "מראה שחורה"
מתוך "מראה שחורה"

"דקלי פרא", אוליבר סטון

מיני סדרה של אוליבר סטון משנת 1993, בכיכובם של ג'יימס בלושי וקים קטרל, שעוסקת בסכנות הטמונות בכוחם הגדל של תאגידי התקשורת ובתפקיד שתמלא המציאות הווירטואלית בחיינו. במקרה הזה מדובר בטלנובלות הולוגרמיות – בכל זאת, ניינטיז – שישמשו כמניפולציה חוקית ולגיטימית לצבירת כוח והון באמצעות טמטום הצופים.

מתוך "דקלי פרא"
מתוך "דקלי פרא"

"Diamond Dogs", דיוויד בואי

עם כל הכבוד לדמיון המפותח של אורוול, אין שום סיכוי שהאיש הזה חזה שבשנות ה־70 יגיע חייזר ממאדים ויבקש להעלות מחזמר שיתבסס על ספרו. חבל, כי אם היה חושב על כך אולי היה מבקש מאשתו שלא לטרפד את הפרויקט המסקרן. מכיוון שלא כך התגלגלו העניינים, בואי נאלץ לרדת מהרעיון בשל בעיות זכויות יוצרים שהציבה בפניו האלמנה. כך במקום מחזמר הוא התפשר על אלבום שמתכתב עם הספר. מדובר ביצירת מופת מוזיקלית שבה הצליח בואי בכל זאת להעביר את המסרים של אורוול בשירים כמו "1984", "Rebel Rebel”,"Big Brother" ו"We Are The Dead" – שורה שאומר גיבור הספר לבת זוגו לפני שאנשי משטרת המחשבות מגיעים לאסור אותם.

"רישומי פחם", מאיר אריאל

גם אם מאיר אריאל לא היה כותב מפורשות בחוברת האלבום שהספר הוא מקור השפעה לחלק מהרצועות, סביר להניח שרבים היו עולים על זה בעצמם. "שיר התעסוקה" קורא: "עבד עבד עבד ברזל, עבד חשמל וכרטסת. תגיד תגיד תגיד לעזאזל, איך שהמכונה בך נכנסת?", ו"חיית הברזל" מקונן על "כל המחשבים האלה, המרדימים האלה, העוקרים האלה את אצבעותינו מעולמנו". נדמה שדווקא באלבום המינימליסטי והקודר הזה היה מאיר אריאל בהיר וצלול מאי פעם כשדיבר על החיים, על הקפיטליזם הדורסני ועל אפסות האדם אל מול המכונה.

"Muse, "The Resistance

מעניין שדווקא השלישייה הבריטית האפלה החליטה להתמקד בסיפור האהבה שעומד במרכזו של הספר. סולן הלהקה, מת'יו בלאמי, סיפר כי הוא קרא אותו כשהיה בתיכון ופירש אותו בזמנו בעיניים פוליטיות. מפגש מחודש עם הדיסטופיה האורווליאנית גרם לו להתרגש דווקא מהרומן בין ווינסטון לג'וליה, והוא החליט כי האלבום כולו ישאב השראה ממנו. בלאמי טוען כי הסינגל הראשון של האלבום, "Uprising", מסכם את מה שהוא חש לגבי מערכת היחסים בין שני האוהבים. מכיוון שהשיר מדבר על "ניצחון" ש"הם לא שולטים בו" עולה השאלה אם הוא קרא את הספר עד הסוף.

 "Radiohead, "Karma Police

אם רק מקבלים את ההנחה שמשטרת הקארמה היא בעצם משטרת המחשבות, השיר הופך בן רגע לסיכום מוזיקלי של הספר. ה"קארמה פוליס" של רדיוהד היה בדיחה שרצה בין חברי הלהקה כשהם רצו לגרום לאחד מהם לשתוק. מהר מאוד הבדיחה הפכה לשיר, והשיר הפך להמנון של אלה שמסרבים לוותר על חופש המחשבה והביטוי.

"I Love Jerusalem & Jerusalem Loves Me", גיא ברילר

אמן המסעות גיא ברילר החליט שפעולות פיקוח בסגנון "האח הגדול" יכולות לעבוד באופן דו כיווני. הוא הקים לעצמו קרוון בגבעת רם מתוך כוונה לפקח על כל מנגנוני הבקרה המדיניים המרוכזים שם. בגבעת הממשל, שהפכה למרחב העבודה והמגורים הזמני שלו, הפעיל ברילר במשך 49 ימים מערכת שליטה אישית שכללה פיקוח ומעקב, לצד סטודיו שבו קיים האמן מפגשים עם אנשי חברה ותרבות שונים ויצר איתם דיאלוגים הנוגעים לעבודתו שם. הוא סימן גבולות, מיפה ובחן את אפשרויות התקשורת עם המוסדות המאכלסים את הגבעה, הצביע על כשלים, קשיים ומגבלות והעלה הצעות שונות לסדר ולתיקון שלהם בפני קהל וירטואלי; וגם תיעד את עבודתו באמצעות מצלמות ומכשירי הקלטה ושידר אותה בשידור חי באתר האינטרנט של הפרויקט לאורך כל שעות היממה.