בין עבר לעתיד

אחרי שנים של טיולים בעולם אני יכולה לומר די בוודאות שאת איטליה אני הכי אוהבת, במיוחד את הדרום הפחות ממוסחר ומתויר. בנסיעה האחרונה התרכזתי בבזיליקטה (Basilicata), מחוז שנמצא בין ה"עקב" ל"שפיץ". זהו אחד המחוזות הפחות מיושבים והיותר הרריים באיטליה, עם נופים צחיחים יחסית אך עדיין מרהיבים ועם מטבח מעולה. את היומיים האחרונים הקדשתי למאטרה (Matera), אחת הערים המיושבות העתיקות בעולם, הכוללת בתחומה את הסאסי (Sassi di Matera) – מערות מגורים עתיקות, חלקן פרהיסטוריות, שהוכרזו כאתר מורשת עולמית.  חיפשתי מלון שמתייחס להיסטוריה בלי לוותר על נוחות, ומצאתי את מלון בזיליאני (Basiliani, כתובת: Rione Casalnuovo 115).

תקרות גבוהות ופתחים מקושתים צילום PierMario Ruggeri

הבונוס נשקף מהחלון

המלון נמצא בסאסו קאוֶואוזו (Sasso Caveoso), אזור הררי מעל ערוץ נחל עמוק המשופע במערות מגורים עתיקות, אחת משתי קבוצות המערות המרכיבות את הסאסי. לאחר מלחמת העולם השנייה פונו רוב תושבי המקום לחלקים המודרנים יותר של מאטרה בשל תנאי תברואה ירודים, אך בשנות ה-90 יזמה ממשלת איטליה תוכנית פיתוח באזור והתירה לתושבים לחזור לבתיהם, לשקם אותם ולפתוח בתי עסק בתחום התיירות. בעלי המתחם, זוג מקומי, הרימו את הכפפה והקימו מלון ובו עשרה חדרים, שכל אחד מהם מתאים לשלושה-ארבעה אורחים וחלקם חצובים בסלע. כדי להגביר את עוצמת האור הטבעי, תקרות גבוהות ופתחים מקושתים נצבעו בצבע לבן על בסיס גיר, צבע ששימש בעבר את תושבי המקום. ריהוט איטלקי מודרני בקווים ישרים ונגיעות של זכוכית וכרום מחברים את העיצוב למאה ה-21 ויוצרים חיבור מעניין בין עבר לעתיד. הבונוס הגדול הוא הנוף שנשקף מהחלונות: רמה תלולה, מערות אפלוליות, בתיה הצפופים של מאטרה וכמובן הנחל ובו מסלול טיול יפהפה ומאתגר.

הבונוס הוא הנוף. צילום PierMario Ruggeri

מלבד נתוני פתיחה מבטיחים אלו, מה שעושה בסוף את החוויה הוא היחס האישי. ג'וזפה עזר לסחוב את המזוודות מהרכב עד למלון כי מכוניות אינן מורשות להיכנס לאזור העיר העתיקה, וגבריאלה ציידה אותי במספר הטלפון הנייד שלה למקרה הצורך. כשהפגנתי התעניינות בהיסטוריה של העיר התפתחה שיחה שבסופה קיבלתי רשימת סרטים שצולמו באזור (כולל "הפסיון האחרון של ישו" בבימוי מל גיבסון) והמלצות לאתרים שכדאי לבקר בהם. אחרי לילה בחדר המרשים וארוחת בוקר נדיבה שכללה אפילו פירות טריים (דבר לא מובן מאליו באיטליה), נפרדתי מהבעלים בחיבוק והבטחתי להם – וגם לעצמי – שאחזור.

_________________________________________________________________

שרון בן-דוד – כתבת טיולים וקולינריה