אפשר לחתוך את המתח בסכין

בבוקר שבו הגענו לבית הספר הלאומי הגבוה ללימודי קונדיטוריה התקיימו מבחני הסיום. ביקשו שלא נפריע לתלמידים ואנו הנהנו בראשנו בהסכמה. כמובן שלא נפריע לאיש / משה גלעד

צילום: משה גלעד
צילום: משה גלעד
29 במאי 2014

"בית הספר הלאומי הגבוה ללימודי קונדיטוריה" (Ecole National Supérieure de la Pâtisserie) הוא מוסד רציני, מכובד ובעל מוניטין רב ברחבי העולם. באופן קצת מפתיע הוא פועל בכפר קטן ודי נידח בשם איסנז'ו (Yssingeaux), השוכן בחבל אוברן (Auvergne) שבלב צרפת. בדרך כלל אין מאפשרים בבית הספר ביקורים של הקהל הרחב. כמה מאות פרחי קונדיטוריה מגיעים לכאן מארצות שונות כדי ללמוד להכין קינוחים, דברי מאפה ועוד כל מיני נפלאות או כדי להשתלם בתחום.

בבוקר שבו הגענו – קבוצת עיתונאים מעשר מדינות ברחבי העולם – לביקור במקום, הסבירו לנו שהמתח עצום כיוון שמבחני הסיום של כמה סדנאות מתקיימים בדיוק עכשיו. ביקשו שלא נפריע, שנתנהג יפה ושנניח לתלמידים הלחוצים להשלים את המשימות שלהם. הנהנו בראשנו בהסכמה. כמובן שלא נפריע לאיש. אנחנו רק רוצים לראות איך הם עושים קרם ברולה ברמה עולמית, ואם אפשר גם לטעום משהו על הדרך – מה טוב.

ביקרנו בכמה סדנאות. ראינו איך מעטרים עוגות בזיגוג סוכר צהוב, בחנו בכובד ראש את בחישת הבלילה שתהפוך מאוחר יותר לגלידה, טעמנו כמה דברי מאפה שיצאו רגע קודם לכן מן התנור ואז הגענו לסדנה שבה חשנו מיד שאפשר לחתוך את המתח בסכין. המורה – קשיש כבן 70 – חמור סבר, חגור סינר צחור ולראשו כובע גבוה של שפים, לא חייך אלינו אפילו פעם אחת. שש תלמידות ושני תלמידים מפוחדים ניצבו בזוגות סביב שולחנות עבודה. לפני כל אחד מהם הונחה צלחת לבנה ובוהקת, ובמרכזה נחה עוגת שוקולד מלבנית שנראתה פשוט נפלא. לצד השולחן שאליו ניגשתי עם עוד שני עיתונאים סינים צעירים עמדו שתי תלמידות בשנות ה-20 לחייהן. אחת מהן, בעלת שיער ורוד, עיטרה את ראש העוגה בקציפה לבנה שהזליפה בזהירות מתוך מזלף נייר. שולי הצלחת כבר עוטרו קודם לכן בציורי שוקולד בצורת עלים ופרחים מורכבים, מלאכת מחשבת.

הסינים התלחשו ביניהם וצחקקו. דעתה של התלמידה ורודת השיער הוסחה לרגע ובאחד מציורי השוקולד בשוליים נמרח אחד העלים. הבעיה נראתה לי פעוטה, משהו שאפשר לתקן בקלות, אבל התלמידה קפאה על מקומה. אחר כך מחתה את הזיעה והלכה לקרוא למורה. הרגשתי שאני מחוויר. הסינים הצחקנים לא נראו מודעים לגודל האסון שאליו נקלענו. המורה והתלמידה שבו אל השולחן ועמדו שם כשלוש דקות בשקט מוחלט, מביטים במריחת השוקולד הזעירה, מצפים אולי שתיכנע ותתקן את עצמה. אחר כך הורה המורה לתלמידה למחות את שורת העלים. גוון פניה התחרה בשערות הוורודות. היא הביאה גליל מגבות נייר, לחלחה אחת מהן והחלה למחות בזהירות את שולי הצלחת. המורה נטל מזלף עם שוקולד והחל לצייר מחדש את שורת העלים המסובכת. אחד הסינים, זה שדיבר קצת אנגלית, שאל אותו אם ירשה לו לנסות לצייר במקומו את עלי השוקולד. התלמידה צעדה צעד לאחור והניחה כף יד על פיה הפעור. המורה הפסיק לעבוד וביקש ממישהי שתתרגם את הנאמר לצרפתית. המתורגמנית הסבירה בלחש שהסיני רוצה להתנסות בעיטור השוקולד. המורה הורה לוורודת השיער להעביר את הצלחת עם העוגה לשולחן הסמוך, להרחיק אותה ממקום האסון, ואז הצביע על שולחן הנירוסטה המבהיק ואמר שינסה לצייר על השולחן. הסיני משך בכתפיו, הפשיל שרוולים והחל לעבוד עם המזלף, מצייר עם השוקולד על שולחן הנירוסטה. חמש דקות לאחר מכן התאספה כבר כל הכיתה כדי להתבונן. העיתונאי הסיני התגלה ככישרון גדול. הוא הפליא לצייר בשוקולד ויצר עץ גדול, עם עלים, פרחים וענפים, מורכבים לא פחות מאלה שיצר המורה על הצלחת. התלמידה ורודת השיער חייכה במבוכה והמורה נראה כועס פי כמה. מיד לאחר מכן קרא למתורגמנית וביקש ממנה להעיף אותנו מן הכיתה, כי זה שיעור רציני ואנחנו נורא מפריעים. הסיני השני שאל אם אפשר לטעום מן העוגה, אבל המתורגמנית סירבה לשתף פעולה ולא שאלה. יצאנו לחצר ובכפר הבא שבו עצרנו קנה הסיני לכולנו עוגות שוקולד. הוא אפילו התנצל על כך שבגללו לא טעמנו את עוגת השוקולד האלוהית בבית הספר. אין סליחה.