האינטליגנט מתל אביב

גשם זלעפות ירד על פוליניאנו (Polignano) באותו בוקר. הכביש שמוביל אל העיירה האיטלקית היה חסום לחלוטין. פרנצ'סקו ביאסי, המדריך שלי בביקור בחבל פוליה (Puglia) שבדרום איטליה, אמר שהכי טוב להשאיר את המכונית מחוץ לעיר, כדי לא להסתבך בתנועה הנוראית. וכך צעדנו שנינו בגשם, רטובים לחלוטין. ביאסי מבוגר ממני לפחות בעשר שנים ולכן לא יכולתי לומר מילה. אם הוא, שכבר היה כאן עשרות פעמים, מוכן להירטב בשביל להראות לי את מה שכינה "אחד המקומות הכי חשובים בפוליה", אין טעם להתלונן על הגשם.

ליד הכניסה לעיירה, במרפסת גבוהה שצופה על חוף הים, הצביע ביאסי על פסל ברונזה לא גדול. התקרבנו. הפסל היה של גבר שמניף את שתי ידיו לצדדים מול החוף. ברוח העזה שנשבה הוא נראה כמי שעומד לעוף.

"יודע מי זה?", שאל ביאסי בחיוך גאה.

"על הלוח כתוב שזה דומניקו מודוניו", השבתי, קצת מאוכזב מכך שהאתר החשוב התגלה כפסל ברונזה סתמי. "אין לי מושג מיהו. מישהו חשוב?".

ביאסי החוויר. "אתה לא יודע מי זה דומניקו מודוניו?".

משכתי בכתפי, מתפלל בלבי שנגמור כבר עם העניין הזה ונוכל לברוח לבית הקפה הקרוב, שראיתי מעבר לגשר. ביאסי שפשף את מצחו, ניגב את המים שזרמו על ראשו וניסה להתגבר על שאגת הרוח.

"מודוניו נולד כאן בפוליניאנו. הוא אחד האיטלקים הכי חשובים ומפורסמים בעולם ובהיסטוריה, ואתה לא יודע מיהו? איפה גדלת? במדבר?". מעולם לא שמעתי את ביאסי מדבר כך. הוא ג'נטלמן מנומס, כותב מדריכי טיולים ומומחה לקולינריה מעודנת וליינות טובים, אבל הפעם, זה היה ברור, פקעה הסבלנות שלו. הבורות שלי כמעט הרגה אותו. הוא נשם עמוקות ואמר: "'על 'נל בלו דיפינטו די בלו' שמעת?".

הבנתי שהמשמעות היא "בשמים הצבועים בכחול", אבל זה עדיין לא אמר לי הרבה. משכתי שוב בכתפיי בחוסר אונים, והתחננתי בפני ביאסי שנמשיך את השיחה בבית הקפה.

הוא לא אמר מילה, חצה את הגשר וצעד לכיוון בית הקפה בראש מורם ובשפתיים מהודקות, בולע את העלבון ומתאפק לא להתפרץ. צעדתי אחריו בניסיון להדביק אותו, והודיתי לאלוהים שגאל אותי מייסורי.

בבית הקפה הזמין לנו ביאסי שני "ספציאל" (תערובת מופלאה שכוללת אספרסו רותח, ליקר שקדים תוצרת בית, גלידת וניל, קצפת וקליפת לימון). לאחר מכן פנה אל בעל הבית ואל ארבעת יושבי בית הקפה האחרים, שקראו את עיתוני הבוקר, הצביע עליי ואמר בקול: "זה מין אינטליגנט שהגיע מתל אביב, אבל הוא לא יודע מי זה מודוניו ומה זה דיפינטו דל בלו". השתררה דממה. שניים מיושבי המקום קיפלו את העיתונים והציתו סיגריות. אחד אחר קם כדי להתבונן בי מקרוב, כמו הייתי איזה חייזר מכוכב רחוק.

בשלב הזה ביאסי פשוט התנער ממני. "טוב", אמר בעל הקפה, "אני מניח ששמעת על 'וולארה' ('לעוף' באיטלקית)?". זה כבר היה טוב יותר. "וולארה? זה שיר איטלקי ישן של פרנק סינטרה", עניתי בחוסר זהירות שכמעט עלתה לי בחיי. בית הקפה נהפך למקום קטן ודחוס. ששת הגברים הסתכלו בי במבט של רצח בעיניים.

"סינטרה?! אוההההוווו. אתה באמת משהו מיוחד. אני מנסה להבין אם אתה אמיץ או טיפש".

"מה, לא סינטרה?", שאלתי בחשש מסוים.

בעל הקפה, במבט מלא רחמים, הפנה לעברי את מסך המחשב שעמד על הדלפק והקיש במהירות כמה מילים.

בטקסט שקראתי היה כתוב כך: "דומניקו מודוניו, יליד פוליניאנו, כתב ושר את וולארה ב-1958. השיר, שנהפך ללהיט הפופולרי ביותר באיטליה, זכה תחילה בפסטיבל סן רמו ואחר כך באירוויזיון. השיר בביצועו של מודוניו מכר 22 מיליון עותקים ובשנים שלאחר מכן ביצעו אותו גם פרנק סינטרה, דין מרטין, דיוויד בואי, פבארוטי, דאלידה ורבים אחרים".