המעבר הפנימי

רוב היישובים השוכנים לאורך המעבר הפנימי שבאלסקה הם קטנים ושומרים על צביון אותנטי. אל רובם אין כל דרך יבשתית, ואפשר להגיע אליהם רק בשיט או בטיסה

24 בדצמבר 2013

זה היה יומנו הרביעי בעיירה המקסימה היינס Haines)) שבאלסקה. את ימינו האחרונים באזור בילינו על גדת נהר צ'ילקוּט (Chilkoot) במעקב אחר דובי גריזלי, עיטמים לבני ראש ודגי סלמון; מדי פעם קפצנו אל העיירה לצורך סידורים, תדלוק או חידוש מלאי הצדפות במקרר. היינס הרדומה, שביום עמוס יש בה פחות מ-2,000 תושבים, היא העיירה שנתנה השראה ליוצרי סדרת הטלוויזיה "חשיפה לצפון". אבל הבוקר היא לא היתה מנומנמת כלל ועיקר – רחובותיה מלאו פעילות, אופניים להשכרה עמדו על המדרכות, קיאקים להשכרה התנודדו במים, דוכני רחוב הציעו סלמון מעושן וריבת אוכמניות, חפצי אומנות של בני האינואיט וכובעי צמר. "מה קורה כאן היום?", שאלתי את ג'ויס, בעלת החניון שבו החנינו את המוטורהום (משאית קלה שחלקה האחורי משמש בית מגורים לכל דבר) שלנו, "עוד לא 4 ביולי!", תמהתי.

התברר שנפלנו על יום השיט (Cruise Day), היום שבו מגיעה לעיר ספינת קרוז גדולה גדושה תיירים. כאשר 3,000 התיירים יורדים מעל סיפון הספינה, היינס עוברת מהפכה רועשת. גדודי תיירים מציפים את קומץ החנויות, תושבים מקומיים מסתגרים בבתיהם, מיניבוסים מאובקים מגיחים ממחסנים נסתרים ומסיעים את תיירי הקרוז לצפות בדובים, לאכול דגי סלמון ולדווש ביערות קסומים. היינס היא אחת העיירות הבודדות במעבר הפנימי של אלסקה המגבילות בקנאות את מספר ספינות הקרוז העוגנות בה. הקרוזים מספקים פרנסה לעסקים המקומיים אבל הם גם פוגעים במרקם החברתי של העיירות, בגלל תופעות הנלוות אליהם: כסף קל, שיכורים ואלפי כרטיסי אשראי שרק מחכים לגיהוץ חפוז. כך בהיינס, אבל עיירות אחרות לא עמדו בפיתוי הכספי: אוכלוסיית העיירה סקגוויי (Skagway) הסמוכה, למשל, מונה כאלף איש, אבל היא מארחת בכל יום מימות הקיץ שלוש-ארבע ספינות קרוז (כעשרת אלפים איש). לצורך זה מתוגברת האוכלוסייה המקומית באלפי עובדים זמניים, ואלה שינו לחלוטין את פניה של סקגוויי.

למרחקים, מפליגות הספינות

המעבר הפנימי (Inside Passage) הוא מערכת של מצרים ותעלות שעוברים מדרום-מזרח אלסקה דרך מערב קנדה ועד מדינת וושינגטון בארצות הברית. החלק של אלסקה משתרג בין שרשרת איים המכונה איי אלכסנדר (Alexander Archpelago). האיים הרבים והמפרצים במעבר הפנימי יוצרים נתיב שיט המשמש מקום מקלט לספינות שמעוניינות להימנע משיט בתנאים  הקשים שבים הפתוח, ומאפשר מפגש עם קהילות מנותקות שנמצאות לאורכו.

רוחב המעבר משתנה ונע בין מאות מטרים לעשרות קילומטרים – אבל הנוף מיוער והררי תמיד, ומזמן מראות של פסגות מושלגות, קרחונים הצונחים למים, לווייתנים גדולי סנפיר (Megapteranovaeangliae) ואורקות (לווייתני קטלן, Orcinusorca) המלווים באלבטרוסים המעופפים מעליהם וממתינים לדגים שהללו מבריחים אל פני המים. כאשר ספינות הקרוז עוגנות בעיירות החוף, חברות תיירות מקומיות מציעות את שירותיהן: שיט צפייה בלווייתנים שיט צפייה בקרחונים וחתירה בקיאקים שיכולים להיכנס לתוך מפרצים מוגנים, ומהם אפשר לצפות מקרוב בלוטרות ים, בעופות ימיים ובלווייתנים. חברות תיירות מקומיות מסיעות את תיירי הקרוז בכלי רכב, כדי לצפות מקרוב בדובי גריזלי.

רוב היישובים השוכנים לאורך המעבר הפנימי הם קטנים ושומרים על צביון אותנטי. אל רובם אין כל דרך יבשתית, ואפשר להגיע אליהם רק בשיט או בטיסה. בסביבת המעבר הפנימי השייכת על פי ההגדרה לאלסקה יש כ-1,100 איים, ואורך חופיו המסתלסלים מסתכם ב-24 אלף קילומטרים.

סקגוויי והיינס הן העיירות הצפוניות ביותר במעבר הפנימי באלסקה, וקצ'יקן (Ketchikan) נחשבת לקצהו הדרומי-מזרחי במדינה זו; בין הקצוות מפרידים כ-800 קילומטרים. בארצות הברית המעבר הפנימי מתחיל בנמל בלינגהם (Port of Bellingham, וושינגטון, ארצות הברית, ויש הגורסים בסיאטל, וושינגטון), חולף על פני בריטיש קולומביה (British Columbia, קנדה), וממשיך מזרחה עד היינס וסקגוויי שבצפון המעבר הפנימי. סך הכל כ-800 קילומטרים של יופי ראשוני, תערובת פרועה של אוקיינוס ורסיסי יבשה.

מעבר עובר לסוחר

בתחילת המאה ה-20 שימש המעבר הפנימי של אלסקה סוחרי פרוות וכורי זהב שחיפשו את מזלם באלסקה ובחבל יוקון Yukon)) שבקנדה. בימינו יש בו תנועה ערה של ספינות קרוז, אסדות מטען, גוררות, ספינות דיג, מעבורות של אלסקה מרין הייוויי (Alaska Marine Highway System- AMHS, www.dot.state.ak.us/amhs/routes.shtml), ומעבורות של שירות המעבורות של מדינת וושינגטון.

רוב המפליגים במעבר הפנימי הם מקומיים שצריכים להגיע לעיירות הפזורות לאורכו. הנוסעים האחרים הם תיירי קרוז או אמריקאים המבקשים לקצר את הדרך מוושינגטון לאלסקה. ב-2009 וב-2010 טיילנו במוטורהום בארצות הברית, ונסענו פעמיים מלוס אנג'לס לאלסקה. בכמה מהמסעות העמסנו את המוטורהום על המעבורת וחסכנו בזאת נסיעה ארוכה ויקרה מאוד. ההפלגה במעבר הפנימי עולה כסף רב, אבל היא אפשרה לנו לבקר בערים המבודדות שלאורכו.

המעבורות של AMHS צנועות יותר מספינות הקרוז, אבל מחיריהן שפויים והן מאפשרות לנוסעים לרדת בתחנות ביניים לאורך הדרך. באחת ההפלגות בחרנו להטיל עוגן בסיטקה (Sitka), בירתה הקודמת של אלסקה. סיטקה ממוקמת בצדו המערבי של המעבר הפנימי ופונה לעבר האוקיינוס השקט. העיר חשופה לסופות האוקיינוס, אבל תשעת אלפי תושביה נהנים מאיכות חיים גבוהה ביותר, מהטבות מס פדרליות וממענקים שנתיים מתמלוגי נפט. שבוע ימים בילינו ביערות העד שמסביב לסיטקה, דיוושנו ברחובותיה הציוריים וביקרנו בכנסיית סנט מישל (St. Michael's Cathedral) בת 165השנים, שריד מובהק מתקופת השלטון הרוסי באלסקה.

בעודנו צופים בלהקות עיטמים לבני ראש (Bald Eagle) שצדים דגי סלמון, צצה באופק קובייה מוזרה למראה. עבר זמן עד שזיהינו שזו אסדה ענקית שנגררת על ידי שלוש ספינות קטנות ועקשניות. אסדות מטען אלה הן עורק החיים של קהילות המעבר הפנימי שאין אליהן גישה יבשתית. מכיוון שהמעבר הפנימי מוגן ברכס הרים מפני רוחות האוקיינוס, מימיו שקטים תמיד. לכן העזו מפעילי האסדה להעמיסה עד להתפקע בדרכה ממדינת אורגון (Oregon), ארצות הברית, אל מחוזות הצפון. שלוש קומות של מכולות הועמסו על האסדה, ומעליהן פוזרו בחינניות אלפי טונות של ציוד תעשייתי: מחפרים ודחפורים, סמי-טריילרים, טנדרים וקרוונים, מכליות, חומרי גלם ואפילו שני רכבי האמר צבאיים, שיבלו את שארית חייהם במובלעת יבשתית של כמה עשרות קילומטרים בלבד.

הקושי שבשינוע סחורות בא לידי ביטוי גם בכמות יוצאת דופן של גרוטאות שאינן מפונות מיישובי המעבר הפנימי. אם לא תמיד כדאי להשיט ציוד וכלי רכב חדשים לסיטקה, על אחת כמה וכמה קשה להצדיק מבחינה כלכלית שינוע של גרוטאות מאלסקה בחזרה למדינות ה-Lower 48, כפי שמכנים המקומיים את מדינות ארצות הברית שאינן כוללות את אלסקה והוואי. ולכן, דווקא במקומות הטהורים והבתוליים ביותר בארצות הברית יש ריכוזים חריגים של מכוניות מחלידות וציוד קידוח שלאיש אין חפץ בו. מקצת החפצים מוגדרים אתרי מורשת ומתוחזקים כראוי אבל אחרים מתפוררים מחלודה ומכוסים בצמחייה פראית.

האי של רולנד ומישל

בארכיפלג שסיטקה שוכנת בו פזורים מאות איים: מקצתם בגודל של מאות מטרים ואף יותר, ומקצתם גושי סלע קטנים המזדקרים מתוך המים ומשמשים מפלט לעופות וליונקים ימיים. אל האי הפרטי של רולנד ומישל שטנו בסירת המנוע של כריס, קרוב משפחה שלנו. חיי הילידים באלסקה קלים יחסית – כמעט לכל אחד יש טנדר, סירת מנוע, אופנוע שלג וקיאק. בחודשי החורף כמעט לא עובדים, ובקיץ נהנים מ-20 שעות אור ביממה, מתענגים על דגים, סרטנים מקומיים ובשר ציד שנמצא בשפע. רולנד ומישל קנו את האי שלהם בפרוטות ובנו את ביתם במו ידיהם – בית עץ חלומי ומרווח שחלונותיו הגדולים צופים אל הים המקיף אותו מכל עבר. בחוץ מותקנים מזח עץ לעגינת סירות וביתן סאונה, שיושב על המים. בשמים חגים עיטמים, ומבעד לחלונות חדר השינה אפשר לראות סירות דיג חולפות. איזו שלווה מדהימה! לרולנד ולמישל אין די כסף להתחבר לשירותים העירוניים, אז הם מפיקים חשמל בעצמם מלוחות סולריים ומשבשבת רוח. את מי הגשמים הם אוספים במכל קרקעי האוגר את המים הנקווים על גג. הם זוג מרתק וסימפטי, ובילינו במחיצתם אחר צהריים מושלם שבו מימשנו את הפנטזיה הרווחת ביותר באלסקה: להשתזף בשמש עם יין טוב וסטייקים הרוחשים על הגריל!

עיר בירה בלי כביש גישה

ב-1906 הוכרזה ג'ונו (Juneau) עיר הבירה של אלסקה. פרנסי העיר מתנגדים לרצון הממשל הפדרלי לסלול כביש יבשתי אל עיר הבירה, וגם היום אפשר להגיע לג'ונו רק בטיסה או בשיט. ירדנו מהמעבורת בשעת צהריים מאוחרת, עשינו סיבוב היכרות ומצאנו מפרץ חניה מושלם על שפת אגם מנדנהול (Mendenhall Lake), הנקרא על שם קרחון מנדנהול (Mendenhall Glacier) הגולש מכיפת הקרח אל העיירה. חנינו במרחק של חמישה מטרים מהמים הקפואים, ומולנו התנשא קרחון-עד. מה עוד נבקש?

באחד הימים החלטנו לצעוד ברגל אל הקרחון שנראה קרוב, אבל היה בעצם רחוק כל כך. אתם יכולים לדמיין אותנו לבושים במעילי פרקה ונועלים מגפיים מעור דוב, מבוססים בשלג עמוק, אבל למען האמת היה זה יום קיץ חמים ומענג. טיפסנו וכשלנו בין הסלעים, פסענו בין ענפים שבורים וטבלנו רגליים בפלגי מים קפואים. צעדנו וצעדנו, והקרחון לא התקרב. לאחר שלוש שעות הליכה החלטנו שלא זו הדרך ושבנו ממוטטים אל המוטורהום, שהמתין לנו בשלווה של סן ברנרד סבלני ומפנק.

למחרת טלפנו אל סוכנות טמסקו (Temesco), המטיסה תיירי קרוז אל כיפת הקרח שמעל ג'ונו. מסוק יורוקופטר AS350BA נשא אותנו בקלילות אל שדה הקרח השוכן בגובה של כ-2,000 מטרים מעל פני הים. הטיסה הקצרה סיפקה לנו תצפיות עוצרות נשימה על כיפת הקרח ועל שלג-העד. לאחר נחיתה רכה על השלג עברנו סדרת אטרקציות מאורגנת ביעילות אמריקאית: 12 דקות גלשנו במזחלת שלג הנגררת על ידי כלבי האסקי נלהבים,  תשע דקות ביקרנו במחנה הארקטי, שש דקות וחצי הוקצו לנו לזמן חופשי על הקרחון ויאללה, המראנו בחזרה אל עיר הקרוזים. זה היה  סיור תיירותי להחריד, אבל היי, מתי עוד יזדמן לכם לבקר בשדה קרח ההולך ונעלם במהירות?

שיט הקרחונים של חברת אדוונצ'ר באונד (AdventureBound) יוצא מהמזח הראשי של ג'ונו אל פיורד טרייסי ארם (Tracy Arm Fjord). יותר משעתיים מפליגה הספינה הקטנה כדי להגיע אל קרחון טרייסי ארם (Tracy Arm Glacier) שבקצה הפיורד. אבל איזו מתנה מצפה לספנים האמיצים! מצוק כחול מתנשא מאות מטרים מעל פני המים, גושי קרח ענקיים מקבלים את פניך והקפטן מזגזג ביניהם, חודר עמוק בין גושי הקרח הצפים במים. "מרק קרח" קוראים המקומיים לשכבת הקרח העולה ויורדת עם אדוות המים, בהשמיעה קונצרט של נקישות גושי קרח אלה באלה. על פני הקרחון הסתלבטו כלבי ים חמודים, שהתבוננו בנו בסקרנות רבה. כמה מהם מתפקדים כמדענים של ממש, נושאים על גבם מכשירי ג'-פי-אס ואנטנות המשדרות את מיקומם למעבדות רחוקות. הצלילים המונוטוניים הופרו בנקישות גושי הקרח בספינה, בקריאות כלבי הים וברעם מזדמן של גושי קרח עצומים שנשרו מהקרחון והתרסקו במים. זו היתה חוויה מדהימה, שיט הקרחונים המהנה ביותר באלסקה, ואנחנו ביקרנו בלא מעט מהם, בין השאר בגליישר ביי (Glacier Bay), שאפילו הוא אינו מרשים כמו קרחון טרייסי ארם.

ולסיום, דרמה באוויר

לא כדאי לפתח ציפיות מוגזמות באשר לאפשרות לצפות בלווייתנים מסיפונן הענקי של ספינות הקרוז. כדי לראות את הלווייתנים גדולי הסנפיר במיטבם טסנו מג'ונו אל גליישר ביי, שבו משוטטות להקות של לווייתנים מדהימים. מטוס הים הקטן טלטל אותנו מעל ההרים, זגזג בין מצוקים וקרחוני-עד. טסנו לבדנו עם וורן, אחד הטייסים המקומיים שטס במטוס קל למקומות נידחים ברחבי אלסקה (באנגלית הטייסים האלה מכוניםbush pilots ). לחייו של וורן היו סמוקות יותר מהמצופה בשעת בוקר זו, ולשאלתי אם ינחית אותנו על מסלול אספלט או במימי האגם הסמוך הוא לא השיב. וכמו כדי להעצים את הדרמה, מגדל הפיקוח לא היה זמין במכשיר הקשר. לאחר כמה ניסיונות סרק שלף וורן מכיסו את הטלפון הסלולרי ונהם כמה מילים לפקחי הטיסה. הם השיבו לו במכשיר הקשר וסיכמו: "תנחת איפה שמתחשק לך, היום אין רוח". אין ספק, באלסקה שום דבר אינו דומה למה שמתרחש בשאר מדינות ארצות הברית. 

רמי גלבוע – טייל, ג'יפאי, צלם. ב-2009 רכש בארצות הברית מוטורהום ובמשך שנה טייל בה עם אשתו – 30 אלף קילומטרים של חופש, חוויות והנאה צרופה, ממקסיקו ועד אלסקה