הזמן הצהוב: ראיון עם חזאית הטרנדים לי אדלקורט

לי אדלקורט, שמואל הנביא של חזאות הטרנדים הבינלאומית, מגיעה השבוע בפעם השלישית למוזיאון העיצוב בחולון ומכריזה שצהוב הוא הוורוד החדש, צופה שברגע שתל אביב וביירות יעשו שולם תהיה כאן מעצמה אופנתית, ומסבירה למה העובדה שאתן הולכות להפסיק ללבוש שמלות בקרוב היא סימן לעתיד טוב יותר. להתיידד עם הטרנד - ראיון מיוחד

טרנד הוא מונח שכמעט לכל יוצר, מסקר או חובב אופנה יצא להיאבק במשמעות שלו כמה פעמים. טרנדים יכולים לדרדר את התחום שמעצם טבעו מבוסס על החיצוני לטריטוריה שטחית למדי, כזו שמעודדת צרכנות לא נבונה ואסטרטגיית לבוש עונתית בעייתית. "אפור הוא השחור החדש", "שובו של המיני" ו-"פריטי החובה של הקיץ" הן כותרות שיכולות להתפרש כמקוממות במיוחד בשביל מי שחי ואוהב עיצוב. אבל טרנדים, לבד מהיכולת שלהם לעשות סדר בהיצע השוצף ולהגדיר דברים בצורה מובנית, יכולים להיות כלי ניתוח נפלאים להבנה של ההתרחשויות העמוקות והמעניינות יותר שהאופנה מייצגת. למחקר הזה הקדישה לי אדלקורט, 64, את הקריירה הענפה שלה.

החברה שייסדה, Trend Union, נחשבת לפורצת בעולם האופנה והעיצוב בכלל, כשתחזיותיה העונתיות משמשת חברות מכל קצוות המסחר – החל במרקס אנד ספנסר, דרך זארה ועד פראדה. בשנת 2011 אדלקורט הקימה את הפורום האינטראקטיבי Trend Tablet, שהיא שואפת למצב כמקבילה לוויקיפדיה של הטרנדים. באותה שנה בחר בה מגזין "טיים" לאחת הנשים המשפיעות בתחום האופנה. בימים אלה מבקרת אדלקורט בפעם השלישית בישראל, והפעם לרגל התערוכה "קיפולים: ממלאכה מקומית לעיצוב עכשווי", שאותה אצרה עבור מוזיאון העיצוב בחולון. בין הירידה מהמטוס לפריקת המזוודות, תפסנו אותה לשיחה צפופה על העבר, על ההווה ועל עתיד גזרת המכנסיים בעונה הבאה.

חזאית טרנדים היא כותרת זוהרת שלא רבים יודעים מה עומד מאחוריה. מה זה אומר בעצם?

"זה בהחלט מקצוע משונה. הרבה אנשים חושבים שאני נמצאת במסעות שופינג בלתי נגמרים או עובדת עם צילומי אופנת רחוב ומחפשת דרכם טרנדים. למעשה אני לא משתמשת בחומרים ויזואליים כלל. הכל מתחיל ונגמר באינטואיציה. זה תהליך של צלילה לרוח הזמן ודליית שבבי מידע. כשאני מבחינה שהם מתרבים אני מתחילה לנסח מצב רוח, תחושה, הגדרה או אפילו מילה שאני יכולה להיאחז בה ומשם אני חוקרת למה הדבר הזה צומח ולאן הוא עשוי להגיע. זה עיסוק אבסטרקטי אבל מרתק, כי למרות הדרך הארוכה שעברתי, אני לעולם לא יודעת מתי ומאיפה זה יבוא. אני אוהבת להגדיר את זה כארכיאולוגיה של העתיד".

איך לומדים מקצוע שמבוסס על תחושות פנימיות?

"אפשר ללמוד חזאות טרנדים, אם כי עדיין אין תוכנית אקדמית בעולם שמצליחה לעשות זאת כראוי. המסגרות שיש כרגע מציעות קורסים למעקב אחרי טרנדים וניתוחם. זה לא נוגע למה שאני עושה. העצה הטובה ביותר שלי למי שמעוניין בחזאות טרנדים כקריירה ובכלל בתחומי העיצוב היא לסמוך על האינטואיציה שלך וללמוד איך לאמן אותה. ככל שמסתמכים על התחושה הפנימית הזו ונאמנים לה היא הופכת מהימנה יותר. זה הכלי החזק ביותר שעומד ברשותו של חזאי טרנדים ואני מאמינה שברשות בני אדם בכלל".

איך מבחינים בין טרנד עולה לבין מה שהוא בפשטות קדמה טכנולוגית?

"בעשור האחרון זה בהחלט הפך מורכב יותר. בתחילתו חזיתי את נסיגת האינדיבידואליזם, חברה שבה אנשים יתכנסו לקבוצות ולצוותים. הם לאו דווקא ייפגשו פנים אל פנים אבל בהחלט יחלקו ביניהם יותר מידע – הפעולה של sharing מול owning. כל זה קרה והפך משמעותי יותר עם הזמינות של הטלפונים החכמים בחיינו. אני חושבת שהיום קצב התפתחות הטרנדים מקביל להתפתחות הטכנלוגיה. הקדמה היא כמעט אף פעם לא הטרנד ואפילו לא מה שמוביל אותו, אלא הדבר שמגרה אותו החוצה מתוך דברים שטבועים בחברה. הרשתות החברתיות והאפליקציות הן רק כלים שמאפשרים לנו ביתר קלות למצוא זה את זה, להתעדכן בחיים של האחר ולהיות יחד, אבל הצורך הזה היה קיים ומובחן בחברה הרבה לפני כן – הרצון להיות משפחה גלובלית, ביטול הגבולות והמחיצות – זה דבר שזכה לדחיפה משמעותית בזכות האינטרנט".

האם המעגלים האלה של חלוקת מידע אינסופית ברשתות החברתיות והחשיפה הרבה שרעיונות זוכים לה הופכים את חיי הטרנדים לקצרים יותר?

"מובן שזה משפיע, אבל אני חייבת לציין שגם בעידן הזה טרנדים הם הרבה יותר אטיים ממה שנהוג לחשוב. יש תנודות מסוימות בתוך המעגלים הגדולים האלה והן מה שאנחנו מכנים טרנדים עונתיים, אבל הם תמיד חלק ממערך גדול הרבה יותר. לדוגמה, אנחנו עדיין בעיצומה של תקופה שאני מכנה '19 שנים של ורוד'. זה התחיל מעלייתו כצבע ההכרחי לתינוקות ולילדות קטנות ומשם הבנתי שבעיקר גוון הוורוד בייבי יהפוך למשמעותי ולרלוונטי אפילו בקרב גברים. יכולת ההישרדות שלו, עם האסוציאציות שהוא מעורר, חזקה יותר מכל צבע שעקבתי אחריו בקריירה שלי. עכשיו הצהוב מתחיל לצמוח באותה צורה, אבל יש עוד זמן עד שיהפוך להיות הוורוד החדש. דוגמה נוספת היא גזרת המכנסיים הנמוכה. לאחרונה אנחנו רואים תחייה של בגדים שמבקשים להגדיר את המותן הטבעי שלנו ויש דור שלם שלא יודע אפילו איפה המקום הזה נמצא בגוף. התחושה של מותן צר ומודגש לא נוחה להם".

השמלה שמבשרת את בוא האוויר

אדלקורט לא פוחדת להפריך גם בפרקטיקה את הטענה שעומדת בבסיסם של עסקי אופנה רבים, שחלקם הם גם צרכנים קבועים של התחזיות שלה, הדוגלת בכך שעולם הטרנדים הוא מעין דלת מסתובבת על ציר של אין ואאוט.

"לפני זמן לא רב התבקשתי על ידי סוכנות פרסום להעביר הרצאה על הקצב ההולך וגובר של תחלופת הטרנדים. הסכמתי להגיע רק בתנאי שייתנו לי לסתור את הטענה הזו: ערכתי תצוגת אופנה של הבגדים שכל עובדי אותו משרד לבשו באותו יום, אבל ערבבתי אותם יחד בשביל ליצור מראות שהם עכשוויים מאוד. יחד איתם ניתחנו והבנו שבגדים שנרכשו לפני שנים רבות או לפני כחודש נחשבים מודרניים באותה מידה. זו הייתה ההוכחה". אין לה גם בעיה לסתור את הנחת העבודה הבסיסית שכל טרנד מגיע עם תאריך תפוגה.

מה מעניק לטרנד חיי לנצח?

״דברים מסוימים נשארים – בעיקר בגלל הצורך בהם. כמו הצורך בבגדי ספורט, פנאי וקיט שעלה מהחברה באמצע המאה הקודמת, בתקופה שבה אנשים ברחבי העולם החלו להתייחס לסופי השבוע שלהם כאל חופשה. אבל מאז הם חלחלו מהזמן המוקדש להם למלתחה הרגילה ואפילו לרשמית".

האם היה טרנד שחזית לא נכון או טרנד שהפתיע אותך?

״כאמור, מאחר שהתחזיות שלי מבוססות על מידע שאני דולה ממקומות שונים ומגבשת יחד ובהכרח על עובדות מוצקות – בלתי אפשרי לטעות, במיוחד בזמן שהרבה דברים מתרחשים במקביל. מה שכן, הווליום יכול להפתיע. ב־1989 חזיתי את עליית הטייצים והג׳ינס אחרי שראיתי את שליחי האופניים במנהטן לבושים בתלבושות ההדוקות שלהם. צפיתי שזה יתפוס אבל בהחלט לא חשבתי שהתעשייה הזו תגלגל מיליארדים".

לי אדלקורט. צילום: תיראז שאפ
לי אדלקורט. צילום: תיראז שאפ

מה מעורבותם של שיקולים כלכליים בעליית טרנדים? האם הם משמשים ככלי שיווקי?

״בראש ובראשונה טרנדים הם כלי יצירתי. ספרי התחזיות שלי נועדו לתת לאנשי מקצוע נקודת פתיחה למחשבה. אני רואה אותם יותר כחלונות מאשר כקופסאות שצריך למלא. הרבה משרדי חזאות טרנדים לא עובדים כך – הם מעדיפים להגדיר את הטרנד בצורה שיהיה קל להבין אותו ולקנות מיד. אני מאמינה שזו גישה שגויה מאחר שיש כל כך הרבה שווקים במדינות שונות והרבה דברים קורים בבת אחת כך שחשוב להשאיר את הדברים פתוחים ככל האפשר לאינטרפרטציות."

"פעמים רבות טרנדים מנבאים שינוי כלכלי – לדוגמה עד 1991 היו לנשים מעט מאוד שמלות בארון, הן היו בעיקר מקושרות לחתונות ואירועים. ואז חזרה השמלה כאירוע גדול בפני עצמה ועתה אנחנו רואים את ההתאדות שלה לטובת פריטי מלתחה בודדים. 23 שנים של שמלות, שהן למעשה הייצוג המרכזי לאופנה שבנות דור שלם מכירות. הסיבה שהשמלה חזרה בתחילת הניינטיז קשורה למהלכים של חוסר ודאות חברתי וכלכלי בתקופה של בלבול. בחלוף המאה עברנו 20 שנים של משברים כלכליים ואקולוגיים ולכן הפתרון של פריט לבוש אחד היה מנחם. הדעיכה של השמלה היא במידה רבה סימן לבואו של עתיד כלכלי טוב יותר".

אחד הטרנדים המרתקים של התקופה האחרונה הוא ה-"נורמקור", נורמליות שהיא הארד קור, בריחה מהשתייכות אופנתית. איך את חושבת שזה יתפתח?

"זה נושא מעניין ואני חושבת שאסור להתעלם מהמגמה ההפוכה – שבה אופנה הפכה לקיצונית ומוחצנת יותר. בתחזית לתקופה הזו הוצאנו שני ספרים שהכותרת שלהם לוכדת את הניגוד הזה – bold מול bland. אופנת קרנבל רועשת מול אופנה שהיא כמעט אוטיסטית, שמבקשת לא להתבלט ומשדרת מיאוס מצריכה על כל גווניה – של מזון מעובד, אלכוהול ואפילו נדל"ן, שדור שלם מרגיש שעליו לוותר מראש על הרעיון של בית משלו – זו תמציתה של מגמת הנורמקור."

עבודה של איסי מיאקי, מתוך התערוכה "קיפולים". צילום: הירושי היווסאקי
עבודה של איסי מיאקי, מתוך התערוכה "קיפולים". צילום: הירושי היווסאקי

"זו תנועת נגד שבהחלט הולכת לגדול, אבל גם להתפצל. יהיו דרכים שונות להיות אנטי־אופנתי. אני עובדת כרגע על ספר תחזית שלם שמתייחס למגמה ונוגע מהיבטים רבים. אני יכולה להגיד בשלב הזה שמעורבים בו הרבה אנרכיזם ורוחניות. באופן אישי אני מתחברת לזה כמו הרבה אנשים יצירתיים שלא מערבבים טרנדים במלתחה שלהם כדי לשמור על עצמם כעל קנבס חלק מול ההתפתחויות – זה גם צד מעניין ולא מדובר של המגמה".

המאה של שיתוף הפעולה

אף שאדלקורט מנתחת את הדברים על פי עובדות קיימות, קשה להתעלם מכך שאת החיים המקצועים שלה מלווה מעין תחושה מאגית. בין שהיא מכירה בכך ובין שלא, היא סוג של מגדת עתידות מודרנית שמנתחת ומנבאת מה יקרה בחיים, בסביבה ובמלתחה של כולנו כמה עונות ואפילו עשור קדימה. "אני מאמינה שבאזור שנת 2020 החיים שלנו יהפכו להיבריד בין מציאות וירטואלית לממשית".

מה הם הטרנדים החזקים שבדרך?

"הרבה הולך להשתנות – מעגל האופנה כפי שהוא כרגע עם העונות המוגדרות ולוח הזמנים הקשוח והלא הגיוני מגביל את יצירתיות המעצבים ומשעמם בשביל הצרכנים. חצי הכדור הדרומי שעד היום נשרך אחרי החצי הצפוני יתפתח ויהפוך למוביל אופנות חדשות ברחבי תבל, עם דברים שנשענים על מראות ומסורות שקיימים שם. אחת המהפכות הגדולות הולכת להתרחש בתחום הקמעונאות והמסחר – אנחנו הולכים פחות ופחות לחנויות ולא ראינו קונספטים חדשים למסחר אופנה במאה האחרונה, כמו שנניח יש את משאיות האוכל הניידות במזון. הדברים יהפכו לארעיים יותר וישתפו דיסציפלינות שונות. השאלה אם הדברים יקרו ברשת או במרחב הפיזי לא תהיה רלוונטית עוד – הכל יהיה מחובר. מגזינים יהפכו לחנויות, חנויות יהפכו למגזינים, מסעדות יהפכו לחנויות לייף סטייל וההפך. הגבולות ייטשטשו לחלוטין".

מה לדעתך יקרה עם הרשתות המהירות ועם אופן הצריכה והנזקים שהן כפו על החברה?

"מה שחשוב לזכור הוא שברוב המקרים הבגדים שהן מוכרות יוצרו בתנאי עבדות. אם משווים את החומרים ואת ההשקעה המוקדשים ביצירת קרואסון לאלה שבבגד, העובדה שהחולצה שעל המדף עדיין זולה יותר מהמאפה חייבת לאותת לכולנו שמשהו לא בסדר. אני רואה את הנורמקור גם כתגובה לרשתות, לתהליך הבזבוז. מה שמעניין הוא הנורמה שהתפשטה בחברה שלנו, שאסור ללבוש את אותו בגד פעמיים, דבר שמשטרות האופנה למיניהן נותנות לו יד. בעבר הייתה לנו שמלת מסיבות שהשקענו בה ולבשנו לכל אירוע. בימינו, אחרי שתיעדנו את עצמנו בשמלה הזו בסלפי בודד, מיד יש לנו רצון למשהו חדש. צריך לתמוך בלבוש של פריט יפה ועשוי היטב לאורך זמן ופעמים רבות, לנקות מזה את אלמנט הבושה".

זהו הביקור השלישי שלך בתל אביב. מהחוויה ומהניסיון שלך בעיר, האם אנחנו מאמצים טרנדים באופן שונה?

"אני עצמי מהולנד, שהיא מדינה קטנה יחסית. במקומות כאלה יש יותר מעורבות ושליטה בחיים זה של זה, אתה תמיד מרגיש במעקב וחייב להיות אמיץ כדי להתלבש ולהתבטא באופן מיוחד. זו בעיה, אבל גם ערך עצום, עיר שהיא גם כפר. יש בזה משהו עתידני בעידן שבו אנחנו אונליין כל הזמן ויכולים להיות בכל מקום. בתל אביב יש איכות חיים מדהימה בהשוואה להרבה בירות תרבות בעולם. מה שהפתיע אותי זה הדמיון הרב שיש בין אורח החיים של הצעירים כאן לזה שבביירות, ואני מאמינה שאם הקונפליקט ייפתר בשלב מסוים שתי הערים הללו יכולות ליצור יחד משהו שיהיה מרכז החיים והתרבות של הלבנט".

מקופלת

לבד מהביקורים בתל אביב והקשר ההדוק שלה עם מוזיאון חולון, אדלקורט היא תומכת נלהבת של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שאותה היא נוהגת לפקוד ולהתרשם מעבודות הבוגרים כמו גם מהיצירתיות שהם מפגינים בלבושם. היא מכתירה אותם בקלות כמתלבשים המסקרנים ביותר בעיר.

"זה בית ספר נהדר, אחד הבודדים שיש בהם עדיין התמקדות בפיתוח טקסטיל ומלאכת יד. אני תמיד מזדעזעת שיש תוכניות שמציעות לימודי אופנה אונליין, שבהם לסטודנטים בכלל אין אפשרות לגעת באופן מודרך בבד ובחומר. ביום שמעצב לא יבין טקסטיל – יהיה זה סופה של התעשייה".

מלאכות יד הן מוקד התערוכה החדשה שאצרת בשיתוף פעולה עם פיליפ פימאנו וגלית גאון. מדוע בחרת בנושא הזה?

"זה נבע מתוך תחזית שחיברתי לאביב 2015. אחת ממילות המפתח בה היא gathering, שאפשר לפרש ככיווצי בד אבל גם כהתאספות של בני אנוש. זה טרנד שניתן לראות גם בתהליך של יצירת קפלים – שהוא מתמטי ומובנה ונותן לבגד הרבה גמישות. תהליך דומה מתרחש חברתית – יש יותר כללים, חוקים וחידושים טכנולוגיים, שבעתיד יכולים לייצר חירות. זה דבר שהציבור כמה אליו ובהחלט יכול להתבטא בבד. כשגלית יצרה עמי קשר בנוגע לתערוכה שעוסקת בקיפול ובמלאכות יד חשבתי שזה תזמון נהדר ורלוונטי".

כסא, סטודיו ננדו. צילום: איתי בנית
כסא, סטודיו ננדו. צילום: איתי בנית

החלק השני של התערוכה מתמקד בקולקציה .5 132 שנוצרה במעבדת המציאות של איסי מיאקי והיא מבוססת קדמה טכנולוגית, שכמעט סותרת את מלאכות היד.

"בהחלט. מדובר בקולקציה שנוצרה בשיתוף פעולה שלו עם גיקים אמיתיים של מחשבים. היא בנויה על אלגוריתם מורכב. זה הביטוי האוונגרדי ביותר של הטכנולוגיה באופנה שנתקלתי בו. כמו בשאר התערוכה, גם בקולקציה הזו יש תהליך של קיפול ונפח שנוצר בעזרתו. עם זאת יש בה שימוש בבדי פוליאסטר ממוחזרים שמביאים לפרויקט העתידני הזה איכויות עבר הכרחיות".

מה המסר שאת מקווה שמבקרי התערוכה ייקחו איתם?

"אני מקווה שהיא תעורר בהם רגשות שהם לא ידעו שיש בהם, למשל היכולת להתרגש ממוצר עיצוב תעשייתי כמו שאתה מתלהב לראות חבר, בן משפחה או חיית מחמד. כפי שאני מכירה את ישראל, אנשים נוטים להיות מעורבים רגשית ויצריים בהכל. אני מקווה שהם יביאו את היכולת הזו לאולם התצוגה וגם יפתחו מחשבות על איך תיראה המאה החדשה. זו תהיה מאה של שיתוף פעולה. אנחנו נמצאים כבר בשנה ה־14 שלה, אבל מבחינתי היא עדיין לא החלה. רעיונות שצצים עכשיו, כמו שילוב של מלאכת יד עם מכונות, של מקומיות עם בינלאומיות, של צד המוח השמאלי והימני – כל זה עומד בפתח ואני כבר קצרת רוח לראות את זה קורה".