במותו ציווה לנו את הסלפי

הנה רגע שמגדיר תקופה מבלי לתכנן או להתכוון. כמו הכניסה של המטוסים במגדלי התאומים, כמו לחיצת היד של חרושצ'וב וניקסון, כמו הפעם הראשונה שבה עינת שרוף עלתה על שולחן במועדון הגנקי.

הצטברות של מקרים פרטיים שכל אחד מהם נוגע בזווית שונה בצייטגייסט וביחד הם מהווים אספקלריה לחיינו בכאן ועכשיו. כזו בדיוק היא הלווייתו של נלסון מנדלה, שהפכה מאירוע דיפלומטי כבד משקל לקרקס מטורלל. קחו לדוגמה את המתורגמן השרלטן לשפת הסימנים שהסתנן לדוכן הנואמים – מרחק פסיעה מהבכירים שבמנהיגי העולם – מבלי שמישהו טרח לבחון את עברו המקצועי, הנפשי או הפלילי. האיש הגדול הזה, שבהמשך הגדיר עצמו כ"אלוף שפת הסימנים שחווה התקף סכיזופרני שבו שמע קולות שהורו לו לפעול", התברר כאדם שהורשע בעשור האחרון בניסיונות אונס, גניבה ורצח (מה שמשנה את השאלה המרכזית בדיון על אודותיו מ"איך הוא התקבל לתפקיד?" ל"למה הוא מסתובב חופשי?"). אלא שבתקופה שבה הערך הידועני הוא הערך הנעלה ביותר אין לכל אלה חשיבות. אדם מוכן לסכן את החופש שלו, את תדמיתו, את עתידו ואת חייו למען התהילה.

גם הזווית הישראלית סיפקה לנו הצצה לליקויי ההלוויה ומקור לצחוק בריא, כאשר הכרוז, אחד שדווקא לא הסתנן כדי לחבל בארגון האירוע, הכריז על נוכחותם של נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו, שכלל לא הגיעו. בדיקה מדוקדקת יותר גילתה שהטעויות הללו נעשו גם בהכרזה על ראשי מדינות נוספים שכביכול חלקו כבוד אחרון למנהיג הדרום אפריקאי, אולם למעשה דפקו ברז מההלוויה. הנקודה היא שאנחנו חיים בתקופה שבה העובדות רק מבלבלות אותנו והפרטים הקטנים לא באמת משנים – כל עוד הכריזו שהם שם, הרי שהם שם.

מקרה נוסף שתופס את הרגע וחופן בחובו אינדיקטור לעולם שבו אנו חיים, הוא כמובן הסלפי הנשיאותי של ברק אובמה, דיוויד קמרון וראש ממשלת דנמרק בירגיטה נויבורג – סליחה, הלה תורנינג שמידט. אם העולם היה זקוק להוכחה נוספת שהסלפי הוא התופעה התרבותית המובילה של זמננו, הוא קיבל לכך אישור מהערכאות העליונות ביותר. אם נעזוב לרגע בצד את עלילת המשנה של מישל אובמה, שהתעצבנה על ברק שמשתובב עם הבלונדה החיננית או שסתם סבלה מג'ט לג ומתשישות, נקבל שלושה מנהיגים רבי עוצמה, שהעדיפו את הדאחקה הוויראלית על פני פסאדת העצב שמצופה מהם. והלא זהו העידן – הדאחקה קודמת לכל, ואותנטיות, הגם שהיא עלולה להתריס ולפגוע, נחשבת יותר ממהוגנות מלאכותית.

ועם כל אלה, אי אפשר להתעלם מאספקט נוסף שבלט בהלוויית מנדלה: אלה הם זמנים קריטיים של שינוי מתמיד מסביבנו. וכשנשיא ארצות הברית לוחץ את ידו של נשיא קובה – עם נכונות ועם חיוך רחב – זה מעשה שאין להקל בו ראש. רגע מפויס נדיר בין שתי אויבות מושבעות שמוכיח שוב את המימרה הנושנה – בכל צחוק יש טיפת אמת.