הטנגו הלא אחרון בפריז

למרות שהקולנוע האירופי ממש לא זר לעירום ולאירוטיקה, נדמה שהשנה כל המחסומים נפרצו. על השנה שבה המיניות השתלטה על המסך הגדול

נימפומניאק של לארס פון טרייר
נימפומניאק של לארס פון טרייר
25 בדצמבר 2013

"קראו לה סינדי ואני חושבת שהיא כוכבת פורנו בגרמניה. אני הייתי עושה את הקטעים שלי ואז היא הייתה עושה את הקטע שלה. את מצלמת סצנה ופתאום זה הופך לסט של סרט פורנו. זה כאילו שצילמו שם שני סרטים שונים בעת ובעונה אחת". כך סיפרה השחקנית סטייסי מרטין לעיתונאים בהקרנה מוקדמת של "נימפומניאק" של לארס פון טרייר, המתאר (על פני ארבע שעות) 50 שנה בחייה של נימפומנית, וכולל סצנות של מין אוראלי ואנאלי. שרלוט גינסבורג, שמרבה לעבוד עם פון טרייר, אמרה בכתבה שהופיעה ב"גרדיאן" ש"סצנות הסקס לא היו כל כך קשות. לי היה קשה יותר עם הסצנות המזוכיסטיות. אלה היו מביכות וקצת משפילות".

מתאבן ארוטי במיוחד מהסרט "נימפומניאק". ראו הוזהרתם:

"נימפומניאק", שייצא למסכים בדנמרק בחג המולד, מסכם שנה של סרטים אירופיים (בעיקר צרפתיים) בסימן סקס. על המסכים בארץ מוצגים כרגע "כחול הוא הצבע החם ביותר" ו"זרים על שפת האגם", שניהם משובצים בסצנות סקס מפורשות (שגם בהן כפילים החליפו את השחקנים הראשיים), ולא מזמן ראינו את "צעירה ויפה", סרטו של פרנסואה אוזון על בת 17 שבוחרת לעסוק בזנות ונהנית מכל רגע. התופעה אינה חדשה. במחצית הראשונה של שנות האלפיים יצאו למסכים כמה וכמה סרטים (שוב, בעיקר צרפתיים) שחצו את הגבול האחרון בין קולנוע לגיטימי לקולנוע פורנוגרפי, בהם "L'Humanite" של ברונו דומון, "דברים נסתרים" של ז'אן קלוד בריסו, "חור בלבי" של לוקאס מודיסון ו"מאבק בשמים" של קרלוס רייגאדס – כולם במאים מוערכים וידועי שם. השחקניות, לעומת זאת, היו לרוב צעירות עלומות, שנותרו כאלה גם בשנים שאחרי. רוב הסרטים האלה היו אנטי אירוטיים בתפיסתם ובצידוק העצמי שלהם, ועיצבו עולמות אכזריים, חולים ומנוכרים, שבהם הסקס החשוף נועד לאייר את הצדדים החייתיים והכעורים של המין האנושי, ולעורר בצופים לא משיכה אלא רתיעה.

לעומתם, "כחול הוא הצבע החם ביותר", "צעירה ויפה" ו"נימפומניאק" דווקא מתענגים על איבריהן היפים של כוכבותיהם ומציגים את הסקס כמשחרר. אבל דווקא השימוש בכפילות גוף מקצועיות, שמגונן על הבמאים מתביעות באשמת הטרדה מינית (בריסו קיבל מאסר על תנאי) ומקל על ליהוקן של כוכבות מוכרות, מחדד את האלמנט הפורנוגרפי בסרטים האלה, למרות הכחשותיהם הנמרצות של הבמאים.