תרקוד, תרקוד

ארבע שנים לא פשוטות עברו על שלומי מנגר, מאבות חיי הלילה של חיפה. הן החלו בסגירה של מועדון הסיטיהול המיתולוגי שהיה בבעלותו, המשיכו בנדידות עם הליינים הנאמנים שלו ברחבי העיר ובפתיחת מקום קטן עם וייב של פעם – "וונדרבר". כעת, כשהוא מרחיב את המקום עם אולם חדש וגדול, מנגר מרים את הראש בגאווה ומראה לעיריית חיפה ולמשטרה שהוא לא מוותר. לא על חיפה, לא על חיי הלילה שלה ולא על החיפאים שעוד לא נרדמו.

אני פוגש אותו בעיצומם של שיפוצים באולם הגדול, שאמור להכיל כמה מאות אנשים. "את הסיטיהול סגרתי ב-2010 בעקבות קשיים עם השכנים שהיו אלימים מאד ובעקבות קשיים עם המשטרה שהייתה לצדם מעצם היותם שכנים", הוא מספר מיד. "העירייה והמשטרה הוציאו למקום צווי סגירה בתדירות גבוהה, ובאותה תקופה, שראינו בה יותר מדי דם, ביקשתי אני לסגור את המקום".

למה כל כך קשה לקיים חיי לילה בחיפה?

"העיר הזאת מתנהלת בצורה של מדינה קומוניסטית בולשביקית. העירייה מייצרת אירועים ומופעי ראווה עבור התושבים, פותחת מקומות משלה להופעות ובחינם וכתוצאה מכך מגרשת יזמים צעירים מכאן. אנחנו לא בקיבוץ שבו הכל שייך להנהגת הקיבוץ, כבר לא עושים מסיבות בחדר אוכל ורואים שם גם סרטים, אנחנו בעיר גדולה. בעיר גדולה צריכים יזמים צעירים לפתוח מקומות ולהוביל את התרבות, אבל הם עוברים לתל אביב. לכן בחיפה לא יקום יותר עוד מועדון כמו הסיטיהול, כי העיר הזאת מדללת מיזמיה".

אז הכל עניין של מדיניות?

"בוודאי. במשך 28 שנה עשיתי כאן חיי לילה, הקמתי בית ספר לאומנות (קמרה אובסקורה החיפאי – נ"ר) והייתי שותף לעוד הרבה יוזמות מרגשות. מה יצא לי מזה? חטפתי רק זאפטות מעיריית חיפה. הצעירים והיזמים, שאני ביניהם, צריכים עוד עידוד. פתחתי את מועדון ה"וונדרבר" ועכשיו גם הרחבתי אותו כי אני עקשן. עשיתי את זה כי חשוב לי להיות יצירתי ואולי גם כי אני אגואיסט – אני רוצה שיהיה לי מקום של תוכן ואיכות ותרבות, ואני לא מוכן להתפשר על הכיף שלי בחיים. מקומות קטנים ואיכותיים נפתחים בעיר, אבל זה לא מספיק, צריך עוד".

אתה סובל ונחבט שוב ושוב אבל בכל זאת פתחת עוד מקום.

"אני פותח את המקום הזה עם ניסיון ולקחים שלמדתי. קודם כל אין שכנים. זה יתרון עצום, כי כשהיו באים בליינים יהודים לסביבה ערבית ונתקלים באלימות זה עשה לי רע מאד, וגרם לי לתהות מה המשמעות של המונח דו קיום בחיפה אם ככה מסתיים כל מפגש. אבל היום יש לי ליינים של מסיבות שצעירים ערבים יוזמים ואני כל כך נהנה מזה. כל האנשים שעושים כאן מסיבות נהדרים, לא חשוב מאיזה מגזר ודת. עכשיו, ב"וונדרבר", אני מרגיש שיש כאן אי של קיום, לא של דו קיום, כי דו קיום זה פיקציה".

למה פיקציה?

"זה תוצאה של פוליטיקה ארצית ולא עירונית, יש דברים שגדולים מאיתנו, הקיום ההדדי לא קורה מסיבות פוליטיות וכלכליות. התחושה שלי היא שכאן לפחות אין פער תרבותי וזה הכי חשוב בעיניי".