עשור להריסת אוסישקין: האם האסון היה הדבר הכי טוב שקרה להפועל?

ב־25 ביולי 2007, השבוע לפני עשור, עלו הדחפורים על אולם אוסישקין, ביתה הרעוע של הפועל תל אביב בכדורסל, והשמידו אותו. האוהדים הרבים שהתאספו על גשר הירקון הסמוך צפו בכאב ובדמעות בהרס המקום שהיה הבית של קבוצתם ב־25 השנים שחלפו, וגם שלהם. "הגעתי לשם על הבוקר. ראיתי את המנוף נותן את הנגיחה הראשונה בקיר, לא עמדתי בזה וברחתי הביתה. חזרתי בלילה, כשהכל כבר היה מפורק", נזכר מאור הראל, שגדל בלב הגרעין הקשה של אוהדי הפועל. "באותו יום, לילד בן 20, זה היה הדבר הכי נורא שראיתי מול העיניים שלי. כמו לראות את כל המשפחה שלך מתה מול העיניים שלך".

בטענה שמדובר במפגע עירוני באמצע פארק הירקון ובלב שכונת מגורים, החליטה עיריית תל אביב ב־2006 להרוס את ביתה של הפועל. מאבק ציבורי של האוהדים לא הצליח, והאדומים נותרו בלא בית לקבוצה שלהם, ועם חשש אמיתי שהקבוצה תתרסק עם האולם. עבורם הרס האולם היה פשע בלתי נסלח של העירייה. "קבוצת ספורט בלי בית היא בעצם גוף מת מהלך. בטח בתצורה של הפועל אז, מועדון חשוף ופגוע ופגיע", אומר איתי ברגר, ב־2007 אוהד שרוף וצעיר של הפועל שראה באותו בוקר "15 שנה של זיכרונות שנמחקים לך ברגע", והיום דובר הקבוצה. "לכן גם הייתי מההוזים שחשבו עד הרגע האחרון שאין סיכוי שזה יקרה".

הריסת האולם, 2007 (צילום: אילן קוסטיקה)

כדי להבין על מה מדברים אוהדי הפועל כשהם מתייחסים למועדון שלהם כ"פגוע ופגיע", צריך להבין את מצבה של הפועל ב־2007. בעשור שקדם להריסת האולם יצאה הפועל מזרועותיה של ההסתדרות, עברה לבעלותו של שאול אייזנברג, ממנו לידי איש העסקים ולדימיר גוסינסקי, וחזרה לאייזנברג – שנים שהביאו עמן חוסר יציבות אמיתי להפועל תל אביב, סכנת ירידה ליגה והיעלמות מקצועית תמידית. "בשנות ה־90 כל קיץ היינו מוטרדים אם בכלל תהיה הפועל, אם תהיה לנו עונה", נזכר הראל.

והנה, עשר שנים לאחר מכן ואף שנהרס האולם, הפועל תל אביב היא אחד המועדונים הגדולים והחזקים בליגת העל. עם שחקנים ישראלים מובילים, עם מאמנים בכירים שמועסקים אצלה, ובעיקר עם אולם חדש במתחם הדרייב אין שאותו ממלא מדי שבוע הקהל הרביעי בגודלו בליגה – 3,000 צופים מדי שבוע – הפועל תל אביב נמצאת במקום הכי בריא שהייתה בו אי פעם. "היום החשש הכי גדול שלנו זה אם נעשה פלייאוף (שלבי הגמר של ליגת הכדורסל – א"ה) או לא נעשה פלייאוף, לא אם נתקיים או לא נתקיים. אין לנו בעלים פרטי שמזרים כסף, אין לנו עירייה מאחורינו – זה רק אנחנו וכ־20 נותני חסות שמחוברים לרעיון שלנו". איך הצליח אחד ממועדוני הכדורסל החשובים בישראל להתמודד עם האסון הגדול שניחת עליו, ומה למדו מכך שני הצדדים הנצים בסיפור – אוהדי הפועל תל אביב מחד גיסא, והעירייה מאידך גיסא?

"אנחנו יודעים שלא יכול להיות עוד פעם אוסישקין". הריסת האולם, 2007 (צילום: אילן קוסטיקה)

עבור האוהדים, המסר של הריסת אוסישקין היה ברור: אפשר לסמוך רק על עצמנו. חודשים ספורים לפני הריסת אוסישקין, וכשהדבר כבר היה בבחינת עובדה מוגמרת, הוקמה עמותת האוהדים הפועל אוסישקין, שהחלה לשחק בליגות הנמוכות בישראל, במקום הכי נמוך בתל אביב. עם השנים, כשהפועל המקורית הפסיקה לתפקד, היא התאחדה עם מותג האם. "לקראת ההריסה התחיל הפרויקט של הפועל אוסישקין והקבוצה נרשמה", מתאר ברגר. "פשוט הלכו ורשמו קבוצה מתוך איזשהו צורך של הקהל והקהילה להתאחד סביב משהו ולקום מהטרגדיה הצפויה ומהרגעים הקשים. הבנו שאם אנחנו לא נהיה שם בשביל הקבוצה שלנו אף אחד לא יהיה, והבנו שרק אנחנו יכולים להרים את הקבוצה על הרגליים. חודשיים אחר כך כבר היינו במשחק ראשון. היום, עשור אחר כך, אנחנו יודעים שלא יכול להיות עוד פעם אוסישקין. אנחנו יכולים להיכשל מקצועית, אבל העמותה, הרעיון, המותג שקוראים לו הפועל תל אביב לא יכולים למות". כך הפכה הפועל תל אביב לקבוצת האוהדים – מועדון ספורט על כל מחלקותיו – המצליחה ביותר בישראל, וסללה את הדרך לרבות אחריה.

הפעילות של האוהדים לא הסתכמה רק בהקמת העמותה אלא גם במאבק עיקש נגד העירייה, שהתבטא גם במישור הפוליטי. העובדה שהבחירות לראשות העירייה התקיימו שנה אחת בלבד אחרי הריסת האולם הייתה הדלק שהניע את המאבק: חולדאי סומן על הכוונת. "זה היה ברור שמתגייסים לנסות להחליף אותו, אבל נכשלנו בסופו של דבר", אומר הראל. יש כאלה שחושבים אחרת. "באותה תקופה קמה עיר לכולנו, שהתמודדה נגד חולדאי בבחירות 2008, והיא צמחה במקור מהפגנה שאנחנו כמטה המאבק של אוסישקין ארגנו, שאיגדה גופי מאבק עירוניים בתל אביב נגד מדיניות העירייה", מתאר אבי צוק, שהיה ממובילי המאבק במישור הפוליטי. "המאבק חיבר בין הרבה פעילים שהתנהלו בנפרד, מתוך הבנה שיש פה קו של העירייה, מה שנקרא – זו לא טעות, זו מדיניות – של התעלמות מדעת התושבים. זה קרה בסדרה של תוכניות ברחבי העיר: בקריית ספר, בבריכת גורדון, בדרום העיר, העירייה החליטה על תוכנית מסוימת, ולא משנה מה הייתה דעת התושבים הם הלכו עד הסוף. אנחנו הצלחנו במאבק שלנו לעשות הרבה יותר רעש מאחרים, ואני חושב שבמידה רבה זה גרם להרבה אנשים בעירייה, בעיקר לראש העירייה, להבין שאולי בכל זאת יש מקום להקשיב גם לתושבים כשמחליטים החלטות שנוגועת לחייהם, ואני חושב שזה הוביל לשינוי – לצורך בעוד אולם כדורסל איכותי וגדול בתל אביב, ובפרט להפועל תל אביב".

הפועל נמצאת במקום טוב מבחינה מקצועית וניהולית (צילום: אלן שרייבר)

יש כאלה שמטילים ספק בכך שהפעילות של אוהדי הפועל הייתה הגורם שקידם את האולם. "ברור שהמחאה הכניסה את הנושא לסדר היום ויחד עם הקמת הקבוצה נתנו רוח גבית לפרויקט, אבל הצורך המקצועי היה קיים גם בלעדיה", אומר אלון סולר, מחזיק תיק הספורט בעירייה, שבזמן הריסת אוסישקין עוד לא כיהן בתפקיד כלשהו בעירייה, אבל בתקופתו נחנך האולם החלופי בדרייב אין. "הצורך היה קיים בראש ובראשונה בגלל הפועל אבל לא רק בגללה. לפני הקמת האולם היו בערך 100 אולמות ספורט בעיר – 99 מתוכם עם 1,400 מקומות ישיבה לכל היותר, ואחד שהוא מפלצת של 11,500 מקומות (היכל הספורט ביד אליהו – א"ה). אתה לא יכול לפתח ככה תשתית לספורט", הוא מסביר.

עשור להריסת אוסישקין והפועל נמצאת במקום טוב מבחינה מקצועית וניהולית וברשותה אולם חדיש. עתידה בטוח מתמיד. האם בדיעבד אפשר להגיד שהריסת האולם עשתה טוב להפועל? "אין ספק שבלי ההריסה לא הייתה קמה קבוצת האוהדים והפועל לא הייתה במקום שהיא היום", מודה הראל, אך מסתייג: "אבל זה כמו שאומרים שרק בגלל השואה קמה מדינת ישראל, להבדיל כמובן. לא צריך להצדיק אסון בשביל מעשה טוב".

והאם העירייה למדה משהו? אוהדי הפועל אמנם טוענים שאוסישקין היה עבורם יותר מעוד אולם כדורסל ושנקשרו לו גם כתרים רומנטיים, אך גם הם מודים שלו היה מוקם האולם החלופי בטרם נהרס אוסישקין, המחאה ודאי הייתה מצומצמת בהרבה. "אם היה איזשהו פתרון לפני הריסת האולם, היינו מוציאים דרך להתבכיין כי אנחנו אוהדי הפועל בסוף, אבל האימפקט היה הרבה פחות חד", קובע הראל. "אני אגב בטוח שאם היום תשאל את חולדאי, הוא עדיין הורס את האולם – אבל קודם נותן פתרון. לפעול כמו שהוא פעל – אני בטוח שזה אחד הדברים שהכי כואבים לו בקדנציה שלו כראש עיר". סולר, שמטבע הדברים שומר על זהירות, מנסה לחשוב איך היה פועל חולדאי במקרה דומה היום. "אני אישית מתנגד להריסת כל מתקן ספורט שהוא, ודאי מבלי לייצר אלטרנטיבה משודרגת", הוא אומר, "קשה לי לומר איזו דרך הייתה נוקטת העירייה בסיטואציה כזו היום. אבל אפשר פשוט להסתכל על העובדות: בתשע השנים האחרונות לא התקבלה שום החלטה דומה להריסה של מתקן ספורט".