אפוקליפסה, לא עכשיו: אדריכלים מדמיינים את תל אביב ב-2100

דרך יפו. עדי עיני
דרך יפו. עדי עיני

אבן גבירול יהפוך לפארק, בעזריאלי יקום בית מקדש שלישי וכדאי שתשכחו מלרבוץ בים בשישי בצהריים. ביקשנו מחמישה אדריכלים לתכנן לנו את תל אביב של שנת 2100 . יצא פסימי

29 בספטמבר 2015

"רוב מומחי הכלכלה והסוציולוגיה תופסים ארגונים כמו עיר כמבנים בלתי אפשריים, הן מנקודת המבט הכלכלית והן מהבחינה הסוציולוגית־פסיכולוגית. הם מציינים כי אף יצור בעל המבנה העצבי הדרוש לפיתוח תרבות לא יוכל לשרוד במגבלות כה חמורות. התוצאה של ניסיון כזה תהיה, לטענת המומחים, נוירוטיות המונית, שתביא בתוך זמן קצר להכחדת התרבות שבנתה את העיר" (קליפורד סימאק, מהספר "עיר").

זה לא כל כך נעים לראות אדריכל עצוב. אם חשוב לשמור על פלח מקצועי שמח – מיד אחרי הליצנים הרפואיים – אלו ודאי האדריכלים, שבתוך יצירותיהם אנחנו ישנים, אוכלים, אוהבים ורואים סדרות של נטפליקס. לכאורה רוב האדריכלים שנתבקשו לחזות את תל אביב של העתיד יצרו דיסטופיות מטרידות, או במקרה הטוב – פתרונות קסם למצבים אקוטיים. לעומת זאת, כולם הניחו שהעיר עצמה תתקיים. ולא רק העיר – אפילו בית האופרה שאין בו אופרה! אפילו הפסז' של אבן גבירול! אפילו המדינה! אפילו בני אדם! ואור יום וים וסירות מפרש… כלומר, מדובר בהזיות דיסטופיות בתוך הנחה אוטופית כשלעצמה, בעיקר לנוכח השילוב של חמינאי, ביבי, הקאמבק של השחפת והאיי־רובוט רומבה. ואולי זה אכן המצב, ואבידן רק התחלף בצ'יקי, והסאפ החליף את החסקה, והאסאי את המיץ גזר, אבל כל השאר אותו הדבר – ים כחול, עיר בחול.

מדהים כמה מעט אנחנו חושבים על העתיד. אלמלא היינו סתם דבילים – בעלי חיים שקנו מכנסיים ומכונית והופה, נדמה להם שהם נזר הבריאה – אפשר היה לטעון שאנחנו נזירי זן, חווים את ההווה בלבד.

בישראל 2015 היחידים שבאמת מתכננים קדימה, או לפחות הוזים קדימה, זה החבר'ה של בית המקדש השלישי וישראל כץ. רובנו מקסימום חושבים מה נזמין לצהריים ואם סלט יספיק לנו, או ששוב אנחנו משלים את עצמנו. ככה עוברים חיים שלמים ולעזאזל – עוד אין אף רובוט שמכין לנו את הסלט הזה (אלא אם כן הסודנים במטבחים הם בעצם רובוטים מהעתיד ולא אנשים מסכנים מאפריקה. מי יודע בימינו).

מגדלי עזריאלי

בית המקדש השלישי // אדריכל ניקולאס גולד

בעידן החדש תרבות הצריכה התחלפה בלימוד תורה ובקיום תפילות – ובית מקדש שלישי קם בישראל, על חורבות מרכז עזריאלי.

המקום שהיה בעבר סמל הפריחה הכלכלית של תל אביב – הפך לסמל התבוסה של העיר החילונית האחרונה אל מול השלטון האורתודוקסי. הרב הראשי, אשר מכהן גם כראש הממשלה, החליט לתקצב את הפרויקט השאפתני והפך את המרכז הרוחני עזר(י)אלי למוקד עלייה לרגל.

המבנה הוא זן חדש באדריכלות המקומית: האדריכלות הפרזיטית. בית התפילה הוא טפיל על המגדלים הסמוכים לו ושואב מהם את המשאבים החיוניים לקיומו. הקליפה החיצונית שלו מתפתלת סביב המגדלים ומחזיקה בהם כבני ערובה. להם לא נשארה ברירה אלא לשרת אותו. המבקרים מספרים שהתחושה בפנים – אלוהית.

מגדלי עזריאלי. ניקולס גולד
מגדלי עזריאלי. ניקולס גולד

רצועת החוף

דרך הים // אדריכל איזי מיכאל

הרכבת הקלה לא הצליחה לפתור את מצוקת הפקקים במטרופולין תל אביב, וכדי להתגבר על העומס בכבישים יצרו לעצמם התושבים כלי רכב מגוונים ונתיבים חדשים – במרחב האווירי והימי.

כך נוצר מצב שבו עיריית תל אביב אמנם הצליחה להגן על קו החוף מפני כרישי הנדל"ן, אך רצועות כבישים חדשות קמו על הים עצמו. רצועת החוף הפכה בחלוף השנים לתעלות מים דקיקות שממשיכות את הרחובות. יאכטות פרטיות וכלי שיט ציבוריים עושים את דרכם אל העיר דרך הים. מובלעות החול הקטנטנות הן הזכר היחיד למרחב הציבורי התוסס של פעם.

רצועת החוף. איזי מיכאל
רצועת החוף. איזי מיכאל

אבן גבירול

העיר הירוקה // אדריכל גיא ניר

התחזיות מעריכות שעד שנת 2050 אוכלוסיית כדור הארץ תכפיל את עצמה. הצפיפות גדלה, השטח אזל – אבל התל אביבים לא מתכוונים לוותר באמת על איכות החיים שהתרגלו אליה.

ב־2100 הנפט אזל מזמן, ובני האדם החלו לפתח דלקים ירוקים חדישים המצמצמים את פליטת המזהמים לאטמוספירה ומאפשרים תחבורה עילית קלה, מהירה ויעילה. את הכבישים הישנים, שכבר לא נמצאים בשימוש, ניצלו בני האדם כדי ליצור ריאה ירוקה רציפה לעיר כולה. חזון עיר הגנים קורם עור וגידים מחדש.

אבן גבירול. גיא ניר
אבן גבירול. גיא ניר

גן צ'ארלס קלור

מלון אנדרגראונד // דניאל גזית

במקום לגווע ולהיעלם כמו שצפו המומחים בשנת 2015, תחום התיירות דווקא הצליח להתגבר על המתחרים החדשים בדמות airbnb ומצאו דרכים יצירתיות להעניק חוויה חדשה ומסקרנת לנופשים. כך קרה גם במה שהיה פעם גן צ'ארלס קלור.

החלום של בריכה פרטית לכל חדר התחלף בבריכה משותפת לכל בתי המלון, ועיר קטנה חדשה, עם כל השירותים הנחשקים של חופשה חלומית, הוקמה בפארק והשתלבה בה. החניונים נעלמו ובמקומם הוקמו אולמות קונגרסים, חדרי אוכל ומועדוני כושר. הבינוי החדש בפארק נעשה על פי פרשנות עכשווית למנשייה ההיסטורית שהייתה במקום.

גן צ'רלס קלור. דניאל גזית
גן צ'רלס קלור. דניאל גזית

דרך יפו

וגאס תל אביב // אדריכלית עדי עיני

דרך יפו, לב לבו של עורק עירוני, מתפקדת בתל אביב של 2100 כמקום כמעט יחיד בעיר שבו יש חופש עירוני מוחלט. הגבולות נפרצו לחלוטין, והרחוב הפך לרחוב שבו שוררים אי סדר ופשיעה. המרחב שמורכב מכמה תופעות משניות, טלאי על טלאי, הפך ברבות השנים למרחב מובחן שמוגדר בחופש שלו.

במהלך השנים נשאר ה־DNA של הרחוב כשהיה, רק הפך למוקצן יותר. הוא מקום מאוד משמעותי בחיי היומיום של רבים, אך עדיין חסר אפיון בצורה מופלאה. מחבר את איילון לים, מחבר בין אנשים.

השכונות השכנות לדרך יפו רצו לבלוט, למשוך אוכלוסיות, והחלו לנכס לעצמן חלקים מהרחוב, שהוא הצינור העיקרי לשעשועי האזור. כוחות השוק השתלטו על דרך יפו במטרה "לשים שלט של חופש" – כמו בווגאס. עם זאת כולי תקווה שלא כמו בווגאס, שהפכה מסחרית, מקוטלגת וצפויה, דרך יפו תדע לשמור על אופייה גם בעוד 85 שנה.

דרך יפו. עדי עיני
דרך יפו. עדי עיני