לפני שהייתי מוקצה

גדעון לוי למד בתיכון בשנים שאחרי כיבוש השטחים, ובכל זאת אלו היו השנים המאושרות בחייו

גדעון לוי (צילום: דין אהרוני רולנד)
גדעון לוי (צילום: דין אהרוני רולנד)
30 באוגוסט 2017

עירוני ה', 1971-1968

הזיכרון הראשון של גדעון לוי מעירוני א' הוא הכתובת "מיור זונה", שנמרחה על הקיר במהלך החופש הגדול ומוענה למורתו הקשוחה לאנגלית. לימים אותה אווה מיור תתאבד בקפיצה ממגדל המאה, וסיפורה ישמש חומר הגלם לרומן "המורה" של מיכל בן נפתלי. את לוי מיור דווקא חיבבה. הוא היה ילד טוב, "יותר מדי טוב" במילותיו, והיה לו זיק החריצות שהפך אותו לחביב על המורים באופן כללי. "רוב המורים היו ניצולי שואה, ורובם היו מוטרפים במידה כזו או אחרת", הוא מספר. "מיור הייתה ניצולת שואה קלאסית. היא הייתה אישה נאה אך בודדה. היו לה תלמידים אהובים ותלמידים שנואים. ההודעה על ההתאבדות שלה הייתה לי קשה מאוד".

עד לפני שנים ספורות לא היה יכול להיכנס בשערי בית הספר בלי לבכות. תקופת התיכון, להגדרתו, הייתה התקופה המאושרת בחייו, ולפיכך היה צריך להגיע לגיל מתקדם באמת כדי להשלים עם חוסר האפשרות לחוות אותה שוב. "התקופה הזו מסמלת בשבילי את כל ההתחלות. את הסיגריה הראשונה (מון בלאן, במחששה הבית ספרית – ג"פ), הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה. לטוב ולרע, כאן למעשה הכל התחיל".

עוד כתבות בנושא:
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

בשנות התיכון, לפני שהוקצה מחמת סמולנות, הרדיקליות הייתה ממנו והלאה. הוא אמנם היה עסקן תלמידים ופעיל בארגוני תלמידים ארציים, אך החזיק בעמדות ציוניות וקונפורמיות במובהק. "היו פעילי שמאל רדיקלי בבית הספר, הייתה לי אפילו חברה שהייתה בחבורה שלהם, אבל ממש לא הייתי חלק מזה. קינאתי בהם כי הם היו האוונגרד. לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית, במוזיקה או בסמים".

"לטוב ולרע, כאן למעשה הכל התחיל". גדעון לוי (צילום: דין אהרוני רולנד)
"לטוב ולרע, כאן למעשה הכל התחיל". גדעון לוי (צילום: דין אהרוני רולנד)

יכול להיות שהגעגועים שלך נובעים מכמיהה לאנונימיות של אז, לפני שהפכת לדמות ציבורית שבקרב אוכלוסיות מסוימות גם שנויה במחלוקת?

"אני לא חושב. גם היום אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי, ואין בי שום געגוע לקונפורמיות של אז. אני לא גאה בזה, ההפך".

בסיבוב המקיף את כותלי בית הספר מתגלה לוי כרומנטיקן אמיתי, וכל פינה במתחם נקשרת באנקדוטה הפורקת בהתענגות מטענים נוסטלגיים. הוא משתהה אל מול שלט הקפטריה הממותג ומגחך. "אצלנו, בכל יום בהפסקה הארוכה, היה מגיע בעל הקיוסק הסמוך, גבר חרדי מזוקן המכונה 'סבא', ומוכר את מרכולתו. לסבא היו שלושה מוצרים: תסס לבן המקביל היום לספרייט, תסס כתום מקביל היום לפאנטה, ובפלות".

כשעוברים במקטע שבין מגרש הכדורסל לגדר, היכן שפעם היו שיחים, הוא נזכר במזמוזים החשאיים עם חברתו הראשונה. "פעם אחת ישבנו שם לפנות ערב, ובשלב מסוים נפל המפתח שלה לשיחים. לא יכולנו לחזור הביתה. בכל פעם שאני עובר ליד הגדר עם חבר מהתיכון, אנחנו מציעים בגיחוך לחפש את המפתח של רחלי".

בהתנצחות הערה שבין מעריצי קליף ריצ'רד לאלביס פרסלי היה נאמן לוי לראשון ("זה מראה לך כמה חנון הייתי"), אך גם אם לא הגשים את חלומותיו הקונפורמיים של הנער שהיה, לפחות הספיק להגשים את חלומו הבוגר יותר בגזרת הרוק הפסיכדלי. ביולי 2015 פגש באליל נעוריו, רוג'ר ווטרס, לטובת ריאיון ל"הארץ", וסגר מעגל עם גדעון לוי הצעיר. "זה היה נס. גם עצם הריאיון, וגם העובדה שהוא אירח אותי בביתו ושרקמנו קשר חברי המתוחזק עד היום. ניסיתי להסביר לו עד כמה זה היה מרגש בשבילי, אבל לא נראה לי שהוא באמת הבין".

גדעון לוי בתיכון (צילום באדיבות המצולם)
גדעון לוי בתיכון (צילום באדיבות המצולם)