גל חדש של המחאה החברתית? כנראה שלא

ב־14 ביולי 2011 סגרתי חודש בברלין. קצת לפני שיצאתי לשדה התעופה נכנסתי ל־Ynet לראות אם חתמו כבר על הסכם שלום (לא, עוד לא חתמו על הסכם שלום). "נו", שאל אותי חבר מהספה, "מה חדש בארץ?" "אחי, אתה לא תאמין. הכותרת הראשית היא תמונה של קוטג' שכתוב עליה '8 שקל ???', עם רווח מיותר אחרי ה'שקל' ושלושה סימני שאלה". באותו הרגע הבנתי שארצי שינתה את פניה – והיא עשתה זאת עם "צייר" של ווינדוס.

למוד החמצות היסטוריות, הפעם אני מגיע להפגנה הראשונה של מחאת המילקי חצי שעה לפני הזמן. באותו זמן נערך בכיכר רבין יריד סובב תל אביב בחסות החברה האנטי ציונית עלית – אותה חברה שמוכרת את אותם מוצרים בעשירית מחיר בכל מקום בעולם שהוא לא סובב תל אביב. אני לוקח לעצמי כוס קפה עלית בחינם, כלומר על חשבון השכרת העיר שאני גר בה, ומתיישב לבהות במסך הפלזמה הענק שמשדר בזו אחר זו פרסומות של כל דיר חזירים בישראל – מנביעות ועד יצחק תשובה. אני מקווה שבהמשך הערב מישהו מהמפגינים יידה אבן במסך הזה. אני עצמי מקווה להיות המפגין הזה.

צילום: בן קלמר

אבל הנוכחות בהפגנה דלילה כפרוותו של חולד עירום. לאיוונט בפייסבוק נרשמו 3,200 איש. בפועל, מתוך ה־200 שהגיעו לכיכר, 150 הם עיתונאים, 25 תימהונים, 20 קומוניסטים (מצטער, זה לא נחשב) ורק חמישה שוקלים להגר. יוזם מחאת המילקי, שבוחר להישאר אנונימי ובוחר לחיות בברלין, הגדיר את האירוע ככנס ירידה המונית מהארץ. בפועל, מדובר בבחור אחד שעומד וצועק: "ארצות הברית? מישהו רוצה לדעת על ארצות הברית? גרתי שם 14 שנה". העיתונאים מתנפלים עליו כמלחים על שד.

"מירה, אין פה הפגנה", צועק בטלפון אחד השדרנים המאוכזבים. "מירה, את לא מקשיבה לי, מירה, אני אומר לך שאני יכול ללכת הביתה, אין פה הפגנה, רק כמה אנשים שבאו להתראיין וכל התקשורת המטומטמת שבאה לראיין אותם". אבל מירה לא מוותרת לו. יש ניידות שידור אז צריך לשדר. המראיינים עוברים אחד אחד ושואלים מי לא מראיין ורוצה להתראיין. האטרקציה המרכזית היא כלבלב חמוד בחולצת "גם אני רוצה לברלין". הוא מתראיין לכל הערוצים. התקשורת הישראלית תמיד היתה פרו כלבית.

התקשורת הישראלית היא פרו כלבית. צילום: בן קלמר

אני רואה את צ'יקי מסתובב כסהרורי וכותב רשמים באייפון שלו. אני כותב באייפון שלי: אני רואה את צ'יקי מסתובב כסהרורי וכותב רשמים באייפון שלו. "כרמלי!" צועקת לי שיר נוסצקי מבעד למצלמת וידיאו. "היי נוסצקי! באת להפגין?". "לא, אני מצלמת חומרים לדוקו החדש של רגב על ישראלים בברלין. הוא פשוט בברלין עכשיו". "איך, איך רגב תמיד יודע איזה סרט דוקו לצלם? יש לו במקרה גם סרט על אבולה ופיצ'ר על דאע"ש?". אז נוסצקי מראיינת אותי לסרט ואני כותב בכתבה שנוסצקי מראיינת אותי לסרט.

בצד עומד פעיל ב"ליכודניקים החדשים" שמנסה לשכנע אנשים להתפקד ולהשפיע מבפנים. גברת אחת אומרת לו: "רק כשאני אמות הילדים שלי יוכלו להתחלק בדירה, וגם אז בטח לא יספיק להם הכסף לקנות דירה חדשה". עונה לה הליכודניק החדש: "אבל מה הפתרון? ברלין? הייתי בברלין, מזג האוויר שם רע והעיר מכוערת". אבל הגברת לא משתכנעת. גם מחיר ההתפקדות יקר לה. הליכודניק חישב ומצא: להתפקד עולה רק 13 מילקים חדשים. "כסף יש", היא חוזרת בה, "תקווה אין".