לא אומרים איכס על יאקים: מי הם היאקים ומי בכלל קבע את זה?

"יאקי", המילה בעלת המצלול הבעייתי, התרסקה על האינטרנט בתחילת יוני כמו מטאור תועה שבא להכחיד את ההיפסטרזאורים. די, בילינו כבר מספיק זמן עם לטאות הענק הממושקפות האלו. שנאנו ואהבנו, הזדהנו והכחשנו – עד שלבסוף גייסנו אותם, שאבנו אותם לתוך המכונה (שמעולם לא היה ברור עד הסוף אם הם בעדה או נגדה) כדי למכור להם פפיונים, תקליטים ובירות בוטיק. ומכרנו. אוהו, כמה מכרנו.

היאקי – לפי אתר מאשאבל – הוא, בקצרה, היפסטר שהתבגר. כזה שהחליט שנמאס לו להתכלב בוויליאמסבורג או בברלין ושהוא רוצה קצת כסף, דירה יפה וחפצים חדשים ונקיים. איך מאזנים את הרצונות האלו – שההורים הבטיחו להעביר לנו אבל התעקשנו שלא – עם הפוזה האמנותית־יצירתית־מתוחכמת? תגידו תודה על היאקי, ה־Young Urban Creative, שמחליק עם הלפטופ שלו לבתי קפה בוהמייניים ומנצל את הגבולות המיטשטשים בין יצירה ל"תוכן", בין אמנות ל"עיצוב", בין עשייה ל"יזמות".

החזית הסטארטאפיסטית־טכנולוגית נותנת יותר ויותר מקום לטיפוסים המגניבים והיצירתיים, ומושיבה אותם לצד החנונים חמורי הסבר ששלטו בה כמה שנים טובות. מבחינה פונטית המילה "יאקי" מרמזת לשורשיה אצל היאפי: אותו איש מקצוע שבשנות ה־80 הסתובב בוול סטריט עם ג'ל בשיער ושליכטה לבנה בנחיר. אבל היאפים היו צריכים לגדול בבתים של היפים ולהחליט שמרד הנעורים שלהם יהיה דווקא השילוש הקדוש של כסף, כיף והמפלגה הרפובליקנית, בעוד שאצל ההיפסטרים שהפכו ליאקים, מחזור החיים, כצפוי, התקצר. כלומר היאקי הוא מה שנשאר מההיפסטר כשהחלומות שלו נגמרים והוא מחליט שאם כבר לנגב את הדמעות, אז לפחות עם שטרות.

שם את ה-פ' ביאפי. איור: אלה כהן

כמה שלא היה קשה למצוא אנשים שיגדירו עצמם היפסטרים, נראה שהולך להיות קשה אפילו יותר למצוא אנשים שיהיו מוכנים לצאת מהארון היאקי. זאת אומרת, כל מי שמתקרב לגיל 30 או חצה אותו, אלא אם הוא שרוי בהכחשה עמוקה מאוד, אמור להיות מסוגל להודות בכך שהוא קצת התרכך ואפילו קצת התמסחר עם חלוף השנים. זה בסדר. אנחנו לא אמורים לבלות את החיים שלנו משועבדים לאידאולוגיות הנעורים שלנו,

מה גם שבתל אביב המציאות לא רחמנית במיוחד. זה לא עניין של פינוק. אתה לא נעשה יאקי כי אתה חושב שאתה הולך לעבור לגור במגדל. הסטארט־אפ שלך הוא בסך הכל איזו אפליקציה נישתית עם עיצוב חמוד. אף אחד לא נתן לך לנהל קרן הון (עדיין). בואו נודה באמת, אנחנו כבר לא בני 20 ואי אפשר לעכל את פלאפל רצון לנצח, וגם התחלתם להתעורר בלילה די בקלות אז החיים על דרך יפו נעשו גם הם פחות קוסמים. אתם לא מנסים להיות ה־1%, לטבול בזהב ולשוט על יאכטה – רק להעביר את העשור הרביעי בנחת. ולמה לא, בעצם, טכנולוגיה? זה כבר מזמן לא רק שורות קוד, וגם בהן יכול להיות משהו פואטי.

היה ביטניק לפני שזה היה לא קול. איור: אלה כהן

לא רק הביטניק הפך להיפי שהפך להיפסטר שהפך ליאקי, גם המעמדות עצמם עברו טרנספורמציה. הבוהמיינים – מעשני האופיום, כותבי המחזות – שהיו בעיני המאה ה־19 משהו על גבול הצוענים, הפכו בהדרגה ל"מעמד היצירתי", כלומר, לחלק מקובל, גם אם קטן ושולי, בחברה. המעמד היצירתי, בעיקר בעשור האחרון, הלך וחצב לעצמו נישה מובהקת בהתפתחות הטכנולוגית אחרי שהבנו, ותודה לאפל, שלא מספיק שטכנולוגיה תעבוד טוב, היא גם צריכה להיראות טוב (לפעמים אפילו מספיק שהיא פשוט תיראה טוב). העובדה שכל מתקתקי התסריטים הכרוניים עשו הסבה לוורדפרס הוא באמת כבר חדשות דאשתקד, אבל עכשיו אפשר להכיר גם בכך שהעולם החדש שלהם לא כל כך שונה מהקודם. כתיבה זו כתיבה, אחרי הכל, ואפשר גם להשחיל בדיחות פרטיות וכיפיות בתוך האפליקציה החדשה. חוץ מזה, על דבר אחד אי אפשר להתווכח: בטוח יש בזה יותר לב מאשר בפרסום, מפלט ההתברגנות המסורתי של הבוהמיין המזדקן.

אבל השאלה שנותרת תלויה באוויר היא מי צריך את ההגדרה הזאת? אם מהותה היא שהתבגרנו ושאנחנו משאירים את אשליות הנעורים מאחורינו. אנחנו לא אמורים גם להתלהב קצת פחות מהגדרות קליקה? האירוניה היא שהמוצר היחיד שהמילה "יאקי" מסוגלת למכור (כל שאר המוצרים הכרוכים בה נמכרים יפה מאוד גם בלעדיה) הוא את המילה "יאקי". טוב, וגם את העיתונים המסקרים אותה (אופס). אף אחד לא רוצה להיות יאקי בהגדרה, אבל כולם רוצים מוצרים טובים ונוצצים יותר וכולם גם אוהבים לזהות את עצמם בתוך הגדרות. אנחנו לא צריכים את היאקי בשביל לדעת זאת, כמובן; מספיקה לנו תעשיית השאלונים של באזזפיד.

היפסטרים, הם בכל מקום. איור: אלה כהן

המשותף להיפסטר וליאקי הוא משבר זהות תמידי, סדק בצינור שאפשר לסתום באמצעות פולי קפה מפרו, משקפי שמש עבודת יד, אייפון 6 או כינוי חדש. התופעה האמיתית היא לא ההיפסטר ולא היאקי, היא היותה של ההגדרה העצמית אחת הסחורות המבוקשות ביותר בשוק. ב־1985, כאשר ה"וול סטריט ג'ורנל" פרסם כתבה על אנשים התואמים את ההגדרה "יאפי" אך מתעבים אותה, צוטט בה חוקר שוק שאמר "סטריאוטיפים הם תמיד לא רצויים. לא משנה אם אתה מנסה לפרסם לחוואים, להיספנים או ליאפים, אף אחד לא אוהב להיות מונח בנישה".

שש שנים לאחר מכן, ב־1991, המגזין "טיים" מיהר להספיד את היאפי במודעת אבל קומית. זה לבטח נראה כמו הימור נכון: הביטוי הזה, שהיה נראה קשור במהותו לשנות ה־80, נראה אז שחוק ומת. אבל דווקא המונח הזה, וכמובן גם היאפים עצמם, עדיין כאן איתנו. ייתכן שזה מפני שלערכים שלהם, ההדוניסטיים והשמרניים כאחד, עדיין יש כוח פיתוי חזק מאוד. היאקי, שהוא למעשה בורגני צעיר שעדיין מנסה לשמור על גחלת של מגניבות ויצירתיות לפני שמעמד הביניים בולע אותו סופית בלי ללעוס, יצטרך להילחם קצת יותר חזק על זכות הקיום שלו. רק שבלו"ז הצפוף שבין בלוגי טכנולוגיה לרכישת מנגולד אורגני אין ממש מקום למלחמות הישרדות.