הגיע גועל עד נפש

יותר מ־50 שנים אני אוהד של הפועל תל אביב. זה התחיל בגיל 10, אז הצטרפתי לקבוצת הילדים בכדורגל של הפועל. בשנות ה־60, פעמיים בשבוע השתרכתי אחר הצהריים לאחר הלימודים בשני אוטובוסים מביתי ברמת אביב, כדי להספיק להגיע לאימונים במגרש "באסה" ביפו, שעל חורבותיו קם אצטדיון בלומפילד. בשבתות השכמתי קום כדי להגיע בזמן לנקודת המפגש, שבה אסף אותנו מיניבוס והסיע אותנו למשחקים של ליגת הילדים ואחר כך הנערים והנוער. זכיתי לשחק בחברתו של רוני קלדרון, אחד מגדולי השחקנים שצמחו כאן. כבר אז אפשר היה להבחין בכישרונו האדיר. הוא ידע לתת פס מדויק כמו סרגל של 50 מטר, לכדרר, לעבור שחקנים ולשלוט בכדור שכמו נדבק לרגליו.

הייתי שחקן לא רע – קיצוני שמאלי וחלוץ מרכזי – אך הסיכוי שאשתלב בהרכב של קבוצת הבוגרים לא היה גדול. מה עוד שכחבר השומר הצעיר ומתוך אמונה יוקדת בציונות, בסוציאליזם ובאחוות עמים, נטשתי את לימודיי בתיכון חדש (גילוי נאות: היו לי שלושה שליליים באלגברה, פיזיקה וגיאומטריה), עזבתי את תל אביב והלכתי להגשים את האידיאלים שלי, כילד חוץ במוסד החינוכי גלבוע בקיבוץ בית אלפא.

בהשקפת עולמי זיהיתי את הפועל תל אביב עם אותם ערכים. זו הייתה טעות בזיהוי. לפני שנים הבנתי ששחקני הכדורגל הם עובדים מקצועיים חסרי זיקה לסמל או לאידיאולוגיה. לסמל שעל חולצות השחקנים אין קשר ל"פועל העברי", שגם ככה הולך ונעלם. אף שאני ממעיט ללכת למשחקי כדורגל המשכתי מתוך סנטימנט, נוסטלגיה ואינרציה לראות עצמי אוהד הפועל.

לכן גם הסכמתי בשמחה להצטרף לעמותת הפועל אוסישקין תל אביב. הרעיון שאוהדים מקימים מחדש על חורבות הישן (מזכיר לי שורה מהאינטרנציונל) קבוצת כדורסל, מנהלים אותה, מעלים אותה תוך כמה עונות לליגת העל ומצליחים לבסס אותה בצמרת, קסם לי וריגש אותי. קניתי מינוי שנתי. בכל משחק אני תורם עוד כמה שקלים לעמותה. למשחקים אני מגיע עם חולצה אדומה. אני שמח בשמחת ניצחונות הקבוצה ועצוב בהפסדיה. אבל אודה ולא אבוש שבכל ביקור במגרש בהדר יוסף יש לי גם תחושת אי נוחות, אם לומר זאת באנדרסטייטמנט אנגלי. מקורה של אי הנוחות בשירי הגנאי ששרים האוהדים.

יש לזקוף לזכותה של ההנהלה את ההצלחה בשכנוע האוהדים לחדול מלשיר שירים שמחללים את זיכרון השואה. אני יודע שזה לא היה קל אך בסוף הם הצליחו. זה יפה אך לא מספיק. גם השירים המכוונים נגד היריבה העירונית ובמיוחד אלה השמחים על מותו של מנהל מכבי מוני פנאן ז"ל והשיר המגעיל הנוסף שבו מייחלים להתאבדותו של שמעון מזרחי, אין מקומם במגרשי הספורט. בוודאי לא אצל עמותת הפועל אוסישקין.

כמה משפטים על מזרחי. אינני מכיר אותו. שוחחתי איתו בטלפון פעמיים לפני כעשור. זה היה לאחר ביקור באנגולה (אלופת אפריקה בכדורסל). השגרירה דאז תמר גולן ז"ל גייסה כמה קבלנים ישראלים והקימה מגרש כדורסל לילדי אחת משכונות העוני שם. היא בקשה גם לגייס תרומות לרכישת בגדים ונעלי ספורט. הבטחתי לעזור. בשובי התקשרתי לשני יושבי ראש של קבוצות כדורסל. האחד היה דני קליין מהפועל ירושלים והשני שמעון מזרחי. קליין לא טרח לענות על ההודעה שהשארתי לו. מזרחי ענה מיד ונענה. הוא הורה לאסוף בגדים ישנים ונעלים של קבוצת הנוער של מכבי תל אביב ויחד ארגנו את העברתם דרך משרד החוץ, לשגרירות בלואנדה. אדם כזה, עם כל מגרעותיו, לא יכול להיות כל כך גרוע. לפחות לא בעיניי.

אני יודע שאוהדי הפועל אוסישקין לא לבד. אצל מרבית הקבוצות – בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב הן רק דוגמאות – קומץ אוהדים, לעתים יציע שלם ופעמים מרבית האוהדים – ניזונים משנאה ומגזענות ומדעות קדומות. קללות ועלבונות הם כחמצן לריאותיהם.

אבל הטיעון שכולם עושים זאת אינו מקובל עליי. הוא מזכיר לי את הטענה של הימין הישראלי שאנו חיים בג'ונגל וצריכים להתנהל על פי חוקיו. מאוהדי הפועל אוסישקין הייתי מצפה להתנהגות אחרת, שתהווה דוגמה לשאר. שוחחתי על כך עם יו"ר העמותה, רמי כהן. הוא הבטיח שיעשה מאמץ לשכנע את האוהדים לחדול מלשיר על מוני פנאן. אבל לגבי שאר השירים, לצערי, היו"ר חולק על דעתי ומבין ללב האוהדים, ששרים בגנות מזרחי ותולים את הכרזה על "פושעי אוסישקין".

אין לי הרבה ציפיות, אך בכל זאת מקננת בי בסתר תקווה שאולי לאור המעבר הקרוב למגרש החדש של הפועל בגני התערוכה שבנתה עיריית תל אביב – כן כן, בראשות רון חולדאי (שאיני ממעריציו אך בכל זאת מגיעה לו מילה טובה), זה שבתקופתו נהרס אולם אוסישקין – יחול שינוי. אולי מהפועל אוסישקין תצא תורה אחרת, תרבות שתהיה מנוגדת לחוסר הנימוס, חוסר הפרגון וגסות הרוח המאפיינים את החברה הישראלית.

יוסי מלמן הוא עיתונאי ומחבר ספרים בנושאי ביטחון ומודיעין, חובב ספורט, רץ מרתון וטריאתלט. ספריו "מלחמות הצללים" ו"אוטוביוגרפיה של ריצה" ראו אור בהוצאת ידיעות אחרונות