דז'ה-וו: זאב טנא מופיע בכיכר הבימה כל יום עם אותו שיר

כבר יותר משבוע שזאב טנא מגיע בכל יום בשעה 17:00 אל הגבעה הקטנה שבמתחם הבימה. הוא מגיע עם מאיר, הכלב שלו, ועם גיטרה אקוסטית. הוא עולה על הגבעה הקטנה, אל ספסל העגול. הוא מגיע ומנגן שיר אחד בלבד. הוא יעשה את זה בכל יום עד יום מותו. אין הדרנים, אין בקשות אחרות, אין הגברה. יש שיר אחד שקוראים לו "ג'וּ איש".

ג'וּ איש, איך אתה חי עם זה?
איך אתה אדיש?
ג'וּ איש, סוגר עם שלם מאחורי
גדר
רק בגלל שהוא רוצה ממך
להשתחרר

כמה דקות לפני כן הגבעה הקטנה נכבשת על ידי ילדים קטנים שעולים ויורדים ממנה בריצה. בידיהם מקלות וחרבות דמיוניות, על מצחם זיעת המאמץ ובחזם נשימת ריצתם. הפסל של קדישמן תמיד כמו מאיים, כמו תלוי בחוזקה של הרוח. עגלות, משפחות, אנשים עם כוס חד פעמית. מתחם הבימה ביום שעדיין – כיאה לתקופה זו – לא יודע אם בסופו יישטף במי חורף או יינצל ליום נוסף. לפחות ליום נוסף. החורף משחק הארד טו גט עם לבוש האנשים.

ג'וּ איש, איך אתה חי עם זה? איך
אתה אדיש?
עומד ושר להיות עם חופשי, אבל
שוכח להיות אנושי
שוכח שרק אתמול אתה היית
האחר
שוכח שרק אתמול זה אתה שהיית
שם מאחורי גדר

זאב טנא מתחיל לשיר. סביבו אנשים שכבר היו ובאו שוב, אחרים נלגמים בעל כורחם. אפשר להסכים על ההקבלה שמילות השיר הזה עושות, אפשר לא להסכים. אני רוצה לדבר על המעטפת. על הרוטינה. הרוטינה היא האמנות שסביב האמנות. היא, כסיפור מסגרת, מחזיקה את האמנות. נותנת לחד פעמיות להיות מה שהיא; המלצה, אפשרות לחזרה חד פעמית. בלי שהאדם יודע, הוא חוזר לאותו שיר בכל פעם, לאותו ציור, לאותו טקסט. הרוטינה היא חגורת גב. משם תשפריץ את כישרונך, יש לך חיים שלמים לכך; אתה רק יכול להתעורר מוקדם אל חייך או שלא. האפשרות ניתנת, ניתנה. בכל יום באותה שעה אותו שיר.

ג'וּ איש, אתה שהושפלת נמוך
מנמוך
באוויר עוד עומד ריח של בשרך
החרוך

הטיפש על הגבעה. זאב טנא בכיכר הבימה. צילום: בצלאל בן חיים

משמאל שדרות רוטשילד, מימין היכל התרבות. מתחת לגבעה אנשים נעצרים, מרימים צוואר. טנא נוהם עליהם את השיר שלו. יש לו סנדלים. תמיד יש לו סנדלים. מישהו – ויהיה זה אני – לוחש לי שהבעיה של הדבר הזה הנקרא ישראל, היא לא שירי העבר שעדיין רלוונטיים, אלא האנשים שאומרים שהם – השירים – עדיין רלוונטיים; אתם מכירים את זה מהקדמות בהופעות חיות או ברדיו. טנא הבטיח לי שהוא יעשה את זה עד שימות. מדי יום, אותה שעה, שיר אחד. כמה ימים לפני כן שאלתי אותו מה הוא יעשה ביום השואה. סיכמנו שהוא יעשה את זה שש פעמים.

אתה שראית רק איך בשנייה יכול
כל אדם להפוך לחיה
ג'וּ איש תתעורר, זה רק את עצמך
שאתה סוגר פה מאחורי גדר

זהו מעשה בזאב טנא. "הטיפש על הגבעה" הוא קורא לדבר הזה שהוא עושה – תרגום זריז לשיר ההוא של הביטלס. אתם מכירים את זאב טנא, ואם לא הכרתם אז תכירו. אני כבר לא יכול לשמוע את צמד המילים "מהנדס מזון", אז אגיד שזאב טנא הוא זאב טנא במקצועו. זה מה שזה אומר, לא יותר ולא פחות. את המילה "אינדי" אני שונא עוד יותר, אבל זה הוא. זה מעשה האמנות הכי גדול שהיה ויהיה לו. אני אוהב אותו. אחרי שהוא ימות יהיה פסל ברונזה על הגבעה הזאת. שלו עם גיטרה אקוסטית ושל הכלב שלו, מאיר. מדריך הטיולים ידבר עם מיקרופון. כולם יהיו אז עם מיקרופונים.