מפה לשם: איך נשמע המוות במהלך לילה שלם על קו 4?

אני אוהב את הלילה. בלילה אני אוהב לתקוע אגודל בפופיק ולהסתכל למעלה. השחור הזה למעלה בלילה? זה החלל! זה רק נראה כחול ביום! למעשה זה שחור! למעשה זה החלל! והאגודל בפופיק? זה טריק ידוע של פסיכונאוטים – שהמצאתי בזה הרגע – כדי למנוע תפיסת עולם פופיקצנטרית. הו חלל! הו יקום! לילה קדוש קדוש קדוש!

אבל בלילה המסוים הזה השחור הזה למעלה אפור. ועדשות שני הטלסקופים שלי מלאות במים. והביצים שלי מכווצות לגודל קוויאר (טוב, לגודל איקרה. אפילו הביצים שלי לא יכולות להרשות לעצמן קוויאר). כי הלילה הזה הוא הלילה הקר ביותר בשנה.

ודווקא בלילה הזה, הרטוב כחוטמו של כלב ים מודלק מינית, Time Out החליטו לשלוח אותי לנסוע כל הלילה על קו 4. כן, לנסוע הלוך וחזור על מונית השירות של קו 4. וזה לא שלא היו אפשרויות אחרות. היו. הצעתי, למשל, לשבת כל הלילה עם ידידי אריאל בקיוסק באלנבי. לא, אמרה לי העורכת שירה פור, זה לא רעיון טוב. אתה תיסע כל הלילה הלוך־חזור על קו 4. זה רעיון טוב.

24:00 אז קצת לפני חצות אני עולה, לח ומלוחלח כנער בר מצווה בעידן השעתוק הטכני של פורנו, על קו 4 לכיוון התחנה המרכזית. בתחנה המרכזית אני פוגש את אורן הצלם. אורן מבקש ממני לעשות פוזות למצלמה: הנה כרמלי בגשם, הנה המטרייה של כרמלי עפה ברוח, הנה כרמלי חוטף דלקת ריאות. חה חה חה, בידור לכל המשפחה.

הנה כרמלי חוטף דלקת ריאות. חה חה חה. צילום: אורן זיו

בין פוזה לפוזה אורן מספר לי שגיא פרחי, ארחי־פרחי המערכת, נשלח לשבת כל הלילה בקיוסק של אריאל. ולפני שאני בכלל מספיק להעלות בעיני רוחי את פרחי יושב מדושן בקיוסק המוסק, מעשן וויד וצופה בנשיונל ג'אוגרפיק על הרגלי החיזור של אנטילופות – אורן מנחית את המכה הסופית: רות שפירא נשלחה לעשות לילה במנזר. לשטוף כלים? לחתוך עגבניות לטוסטים? לא, אומר הצלם, לשתות. רות נשלחה לשתות כל הלילה במנזר, בזמן שאתה נשלחת לנסוע כל הלילה על קו 4. איזה צחוקים, אה?

24:30 אני עולה חזרה על קו 4 לכיוון צפון, משלם 6.50, מעביר 10, מקבל 4.50 עודף, מעביר 4.50 עודף, מקבל 13, אפשר להעביר? בטח. נהג, זה על שניים. תודה. בכיף.

עודף במוניות שירות הוא המערך הסוציאלי האחרון באימפריה הרומית המזרחית תחת נתניהו השלישי. אי של סולידריות בבריכה מלאה בפיפי של ילדים קטנים. מעודד מעם ישראל חי, אני מנסה לקשור שיחה עם אחת הנוסעות. היא פיליפינית שיודעת בדיוק שתי מילים בעברית: "תודה!" ו"כן!". מדובר באוצר מילים מושלם למונית השירות, אלא שהנוסעת לא יודעת מתי לשלוף את ה"תודה!" ומתי את ה"כן!". זה הולך בערך ככה: "תראי כמה גשם!", "תודה!". "מאיפה את?", "כן!". "נכון שהיו צריכים לשלוח אותי לשתות במנזר?", "תודה, תודה!".

מלא בתודות ואישורים אני יורד בחניון רדינג, התחנה האחרונה של קו 4. המטרייה שלי עקומה כהיגיון של ימנים, אבל אני מתפדח לעלות שוב על אותה מונית. שני צרפוקאים שיכורים (איפה הם השתכרו? הרצליה? לבנון?) עולים למונית והיא יוצאת לדרך בלעדיי. אני נשאר בחניון, משחק אותה כאילו אוטוטו באים לאסוף אותי (בשביל מי המשחק הזה? הנהג כבר נסע).

כמובן, אף אחד לא בא לאסוף אותי. אז אני נכנס לאתר של קווים 4־5 ובודק מתי המונית הבאה. באתר כתוב שקו 4 מגיע כל 4 דקות. צירוף מקרים קוסמי? לא בדיוק: קו 5, כתוב באתר, יוצא כל 5 דקות. כן, מישהו שם בקווים 4־5 חומד לצון שעה שאני חומד לחום. חצי שעה אני מחכה למונית בחניון של רדינג, חצי שעה אני מנסה להיזכר בשורות מתוך "הבלדה מכלא רדינג" של אוסקר וויילד. אבל לא, אני לא זוכר כלום.

1:00 אני מאמין שידע הוא כוח. אני מאמין בעיתונות מעצימה, בעיתונות אינפורמטיבית שמעניקה לקורא את מרב ומיטב הכלים לגלות ולהבין את העולם שסביבו. לכן אני רוצה לגדוש את הכתבה שלפניכם בידע מחכים ומאיר ומתוק, בידע שיעזור לכל אחד וכל אחת מכם או מכן להתפתח או להתפתחת פוליטית, רוחנית או, ובעיקר, מינית. ובכן: מקור המונח "מונית שירות" הוא בימי המנדט הבריטי, אז הייתה הפרדה בין מונית "ספיישל" למונית "Shared Route". ה"שירות" ב"מונית שירות" זה שיבוש לשוני של “Shared Route". וזהו, זאת כל האינפורמציה שתקבלו בכתבה הזאת. כל השאר זה אני נוסע כל הלילה במוניות שירות. אתם מוזמנים לדפדף הלאה ל"המלצות השבוע".

1:30 אני קונה מטרייה בתחנה המרכזית החדשה. זאת טעות. אני צריך לקנות נשק. התחנה המרכזית החדשה היא פי הגיהינום. התחנה המרכזית החדשה היא העיר סאנידייל ב"באפי". התחנה המרכזית החדשה היא שורש כל רע בעולם. היטלר נולד בתחנה המרכזית החדשה. פול פוט לימד היסטוריה בתחנה המרכזית החדשה. סטלין הגלה מיליונים למפלסים התחתונים של התחנה המרכזית החדשה. הם עדיין שם.

וזה לא שאין נוכחות משטרתית בתחנה המרכזית החדשה, דווקא יש מלא נוכחות משטרתית. המשטרה נוכחת פה כמו השכינה עצמה. בכל רגע נתון חולפת ניידת על פני התחנה המרכזית החדשה. חולפת ולא עוצרת. חולפת כמו הרוח או הנעורים. חולפת כמו כל החיים לפני המוות. כי השוטרים בתחנה המרכזית החדשה לא יוצאים מהניידת אל התחנה המרכזית החדשה עצמה. הם מקיפים את התחנה המרכזית החדשה, מאירים בצ'קלקה שלהם על קטטת המסוממים בפינה, מורים להם איפה לנעוץ את הסכין וממשיכים בסיבוב. מי יודע? אולי בצד השני לא קורה ממש עכשיו פשע.

כרמלי נגד המכונה. צילום: אורן זיו

ובינתיים אני הקטן והפחדן מחכה לנהג של קו 4. אני חושב שהוא או נרצח או הלך להשתין, או שהוא הלך להשתין ואז נרצח. כך או כך, הבחירה שלי היא בין המתנה בגשם במגרש החניה של מוניות השירות למוות מהיר אך יבש מתחת לבטון התחנה המרכזית החדשה. זה פייט אור פלייט, כרמלי. סתם, זה הכי פלייט. אני בורח לגשם.

מצורע אחד (לא כשם גנאי, אני די בטוח שהוא חולה בצרעת) הולך אחריי לגשם ומבקש שיחה. אבל אני לא ישו והוא לא באמת רוצה שיחה. אז אני אומר לו שאין לי סוללה, מה שנכון. אז המצורע מתחיל לגדף אותי בטיגרינית. אני לא דובר טיגרינית, ואחרי כל הקריסטל שהוא עשה גם המצורע לא, אבל אין ספק שמדובר בגידופים לפי היריקות. יריקות זו שפה אוניברסלית. הלאמות הבינו את זה מזמן. הלאמות הן האליעזר לודוויג זמנהופים הלא מוכרות של העולם.

אני בורח מהמצורע היורק (צרעת היא מחלה ויראלית? אני מקווה שלא), אבל הוא דולק ויורק בעקבותיי. הוא די מהיר יחסית למצורע על קריסטל. למזלי הוא נכנס באחד מעמודי הבטון של התחנה המרכזית החדשה ומתחיל לגדף אותו. אולי הוא חושב שהעמוד בצד שלי. אולי הוא חושב שהעמוד הוא אימא שלו, רק עם ראש לימון ולשון בצורת נחש כחול. אולי אימא שלו עם ראש הלימון ולשון הנחש הכחול אומרת לו ללבוש מעיל בחורף, שלא יצטנן. אני לא באמת יודע. מה שאני כן יודע הוא שגם אני רוצה לרכוש קצת מהקריסטל שלו.

2:00 סוף סוף הנהג חוזר ואני עולה על הספינה האחרונה מגרמניה הנאצית לאנגליה. אבל רגע לפני שאנחנו יוצאים מהנמל, נהג אחר עולה למונית, חמוש בחופן פיצוחים. "אתה תקשיב ואתה תקשיב לי טוב", צועק המפצח. "אשר לקח ריזיקה לצאת אחרי ג'מבו, ואתה סתם בא מאיילון בלי תור ולוקח לתומס". אין לי מושג מצוץ מה הוא אומר, אבל מפצח הפיצוחים נראה עצבני. הנהג העצבני יורק קליפות פיצוחים על הנהג שלי. "אתה תעשה סקנדל והם יגמרו אותך, הם יגמרו אותך דווקא". הנהג שלי מתנצל התנצלות רפה. הוא לא התכוון. הוא לא ידע.

אני מרגיש חיבה בלתי מוסברת כלפי הנהג שלי. עכשיו הוא לא סתם נהג – הוא הנהג שלי. אני מקווה שהוא יצא מהסקנדל בשלום. אני מקווה שלא יגמרו אותו. "אחד לשני צריך לתת דרך", פוסק המפצח, "אחד לשני יש להראות דרך ולתת דרך". אני חושב שזה אחד המשפטים היפים ביותר ששמעתי, אני חושב שהמפצח הוא משורר גדול. אבל אז, כמו כל משורר גדול, הוא הורס את הכל בשורה האחרונה: "עכשיו תן 20 שקל פיצוי".

2:30 רוצים לדעת איך נשמע המוות? איך נשמע, בקולו שלו, מר מוות בכבודו ובעצמו? הוא נשמע כמו מכשיר קשר במונית שירות. הוא אומר בקולו המתכתי: "אורן אני יצאתי אורן". הוא אומר: "שלמה קיבלתי שלמה". הוא מספר: "משה אני כבר ברמזור השני אני". מבחינה לשונית המוות נהנה להכפיל כינויי גוף. מכל בחינה אחרת, הוא המוות.

3:00 אבא צדק: הייתי צריך להיות עורך דין.

3:30 אני לומד מטעויות העבר (הקרוב. אפס הסקת מסקנות לגבי העבר בכלל. כמה שנים זה עריכת דין?) ומחליט שלא להצפין עד רדינג. אני יורד בבן יהודה ומחפש בר נחמד להשתין בו, ולפתע פונה אליי בחור מאחת הפיצוציות. "גבר, רוצה קצת נייס גאי?". לא תודה, אני אומר, אני לא מעשן את החרא הזה. "אז רוצה קריסטל?".

אני נדהם כיתוש בבנק הדם. קריסטל! ברחוב! אני חי בעיר שמוכרים בה קריסטל – ברחוב! אני מרגיש כמו בניו יורק באייטיז, בלונדון בסבנטיז, באלפא קנטאורי בסיקסטיז של המאה ה־39. אבל אז אני נזכר במצורע מהתחנה המרכזית החדשה. לא בא לי לדמיין את אימא שלי עם ראש לימון ולשון בצורת נחש כחול, נוזפת בי על איך שאני לבוש. אני מסרב בנימוס.

חולם על דרינק במנזר. צילום: אורן זיו

4:00 עוד גשם. אני מבין, לראשונה בחיי, את פרשת נח.

4:30 מישהו, איפשהו, קופץ לכביש. הנהג שובר שמאלה ואני עף מהכיסא. איך אין חגורות בטיחות במונית שירות? הרי מה זה מונית שירות? זה ואן. למה יש חגורות בטיחות בוואן ואין במונית שירות? איזה מין לובי תמנוני הם הפעילו במשרד התחבורה? איזה מפקד ארגזים הם דפקו לישראל כץ בליכוד? ואז אני נזכר: קווים 4־5 זה מפקד הארגזים של מרצ. בגלל זה רק על קווים 4 ו־5 יש כל מערכת בחירות כרזות ענק של מרצ. אבוי לי ואבוי למפלגתי.

4:45 מישהו סוטר לי. זה הנהג. אנחנו לא זזים. נרדמתי. אני קם, אני קם, למה באלימות? האנשים האלה הרגו את ישו. האנשים האלה אנסו את אימא של מרקו.

5:00 התחנה המרכזית החדשה מתעוררת לחיים. רוצה לומר: אלה שנשארו בחיים מתעוררים על רצפת התחנה המרכזית החדשה.

נהגי המוניות – ממולחים כצלופחים בסביצ'ה – מניחים לפי החולצה הפרחונית שלי שיצאתי מהבלוק ומציעים לי מונית. לא תודה, אני אומר בקול לא־לגמרי בלתי־ממורמר לחלוטין. בא לי על מונית שירות. מלא זמן לא הייתי במונית שירות.

[interaction id="54b7c670cd7e120f0d06807b"]

אני בא לעלות על קו 4 האחרון לכיוון צפון, לכיוון הבית, אבל הנהג עוצר אותי בכניסה. "אתה לא זה שנרדם אצלי במונית קודם?". כן, אני ממלמל, פשוט נזכרתי ששכחתי משהו בבית. "ואתה לא זה שהיה אצלי גם לפני איזה שעתיים בכיוון ההפוך?". כן, אני מצייץ, פשוט החברה שלי זרקה אותי מהבית.

אני רואה את הנהג חושב. מחשב. ממפה. בסוף הוא אומר: "איך זה שגם שכחת משהו בצפון העיר, גם החברה זרקה אותך מהבית בדרום העיר וגם עכשיו אתה נוסע שוב לצפון?". אתה ממש צודק, אני אומר לו. אין בזה שום היגיון. היא ממש כלבה.