עד שייצא עשן: לילה במנזר מזכיר את כל הטוב והרע שבו

מה לא כתבו על המנזר. יודעים מה? עזבו את המה. וגם את הכמה. השאלה היא בכלל מתי. הכל בחיים זה טיימינג. כך, תזמנתי את עצמי על הבר הכי יציב בתל אביב בלילה הכי קר שהיה כאן מאז 1997. באותה שנה בדיוק, כנראה בלילה לא פחות קר ואכזר, נולד לו המנזר.

שני דברים לא לקחתי בחשבון לפני שהתמסרתי למשימה הזאת – להתמזג עם המנזר עד עלות השחר: המוזיקה והאנשים. כבר בכניסה נזכרתי שהמוזיקה כאן תמיד הייתה מציקה. מאוד. אלא אם כן גיליתם רק עכשיו את לד זפלין. לגבי האנשים, אם יש דבר מוכר במנזר, שנראה כאילו היה מאז ומתמיד חלק מהתפאורה העירונית, זה ארסנל הלקוחות הסמוקים שנעוצים על הבר, נשפכים עליו מדי לילה, עד שהוא והם נוזלים לאטם. ככה זה כבר שנים. הם ילכו אחרי המנזר בוויסקי ובמים, והם בטח לא מפחדים מכמה טיפות גשם נחושות.

ובכן, הם כן מפחדים. בשתיים וחצי בלילה התמקמתי בקצה הבר לצד גבר כבן 60 שנראה בעיצומה של כוס הוויסקי העשירית שלו. התבוננתי מסביב והפנמתי: אני לא מזהה פה אף אחד. יש הופעה של פרל ג'ם ולא סיפרו לי? חוץ מהמלצרית ושתי בנות שישבו עם בחור ממושקף הייתי הבחורה היחידה במקום, וכמעט אף אחד לא התעלם מהעובדה שנכנסתי לבד. הגבר לצדי ביקש חשבון. הוא שילם רק על משקה אחד. כשקם מהכיסא חייכתי אליו ואיחלתי לו לילה טוב. הוא התעלם. חלאה.

שהוויסקי יחמם. צילום: אורן זיו

אזור הישיבה בחוץ נסגר, ואת השולחנות בפנים מקיפה חבורת גברים שתכננו נסיעה לחרמון שעוד יצטערו עליה. הבחורות מאחוריי התקפלו הביתה והממושקף שאיתן ניסה לשמור על יציבות מוטורית בזמן שניסה לפרוט מזומן. המרפק שלו מצא את דרכו לצלעות שלי. בין התנצלות מגוהקת לניסיון למרכז את האישונים, הוא סיפר לי שאין לו מושג איך התגלגל לפה. הוא לא היה במנזר שנים. הוא בכלל הגיע מהאוקטובר והיה לו ערב “סבבה אגוזים". ברגע שדיוויד בואי זעק ברקע שנשארו לנו חמש שנים שמתי לב שאף אחד לא התעסק בנייד שלו מאז שהגעתי. במנזר אין זכר לעשור האחרון. הוא לא מצטלם טוב לאינסטוש ואווירת בית השכר הבסיסית שבו מחזירה את היושבים לקיום שלא מתרגש מעדכון אובססיבי ולא מאפשר לרסס סמול טוק ולברוח. בועה. משהו במקום הזה דורש מהיושבים בו לכבד את מי או את מה שניצב מולם, גם אם מדובר רק בכוס בירה.

פתאום הפתעה בדלת: א׳, שלרוב נמנע מהמנזר כי הוא מזכיר לו את שנותיו בקיבוץ, החליט להיכנס דווקא הלילה. הוא שותה בכמויות שהיו גורמות להמינגוויי לבכות כמו ילדה. דקה אחריו נכנס קשיש קטן קומה שהחל לסקור את המקום. הברמן מיהר להסביר שזה ריטואל קבוע. הוא פשוט מגיע לבדוק שהכל בסדר ונעלם. מעין מאבטח מטעם עצמו. הוא לא הצליח להגן עלינו מהאדון במשקפיים שהכריח אותנו להרים איתו כוסית לכבוד החג חמישי שמח ולהסכים איתו שכל מה שקורה פה דבש קיפודים. הלילה הזה מתרחק מ"החיים על פי אגפא" ומקבל צורה של סטטוסים מצייצים.

זוג צעיר ושתוי פרץ פנימה בסערה. הם חיפשו מקום לשתות בו עוד דרינק שנועד למשוך זמן ולמתוח את גבולות ההשתוקקות. איכשהו, זה היה נקי מסליז. לרגע שקענו כולנו לסצנה של ברטולוצ'י. היא הופרעה באכזריות על ידי הממושקף, שבישר על עזיבתו הקרבה לברלין. אל תתמהמה.

השעה הייתה כבר חמש בבוקר וא' החליט לשורר לי: “את לא מאוהבת. כבר תקופה ארוכה מדי. אני לא מתכוון דווקא לבחור, אלא להתאהבות עמוקה וטוטאלית, אפילו של כמה דקות, במקום, ברגע מסוים, במחשבה, בחפץ. תמצאי משהו להקדיש לו תשומת לב מיוחדת".

 [interaction id="54b7d10acd7e120f0d068349"]

אחריו נכנסו שני טיפוסים שפשוט בלתי אפשרי להתאהב בקיומם. אחד מהם נראה בן 50 והשני כמו סקייטר לשעבר שלא היה עובר סלקציה בהופעות של בוא לבר. הם סיפרו שהגיעו מהשופטים כמו בכל יום חמישי, אחרי שהסקייטר מסיים לעבוד במטבח. “כי לאן כבר יש ללכת, ומה את רוצה? את שוטרת? למה את פה לבד ככה, הא? ראית ספליף אז באת? בואי בואי, קחי שאכטה, תשחררי את הפוזה". כל הקסם נשאב מהחלל בבת אחת. כמעט הצלחתי להתגעגע לממושקף, שכבר שקע בדיון על איכות הקליפר מול מצית לחיצה בשולחן מאחוריי. הסתכלתי שוב על הבר. שיט, גנבו לי את הסיגריות. אין כמו המנזר.