הנפילה מממלכת הילדים

עירוני ה', 1970-1966

יגאל סרנה עולה בטבעיות ובנינוחות במדרגות הכניסה לבית הספר העל יסודי עירוני ה', חמישה עשורים אחרי שהיה מגיע יום יום ל"מתקן התיקון", כפי שהוא מכנה אותו. הוא לא מהסס אפילו לרגע. הוא מורגל בחזרה לזירות הפשע. כל כך מורגל, שמיד ובאגביות מוחלטת הוא לוקח אליו את העט והפנקס שעל גבי דפיו הצהובים מנסה הכתב לכתוב הערות.

סרנה מרגיש כאן בבית, בין הספרייה שבה עומדת על המשמר ספרנית נעימת סבר שקראה את כל ספריו ("נהדר! אני אוהב את הטעם שלך") לעבודה של תומרקין שמכסה את אחד הקירות ולפסל משונה שיצרו כנראה תלמידים בשיעור אמנות ("בובת מין ציונית"). אבל אז, באמצע שנות ה־60 , זה היה רחוק מלהיות בית. זה היה מקום זר ומוזר, המעבר מממלכת הילדים לגיהינום ההתבגרות, כפי שמתאר זאת סרנה בספרו "השנה האחרונה" שיצא החודש בידיעות ספרים, ומתאר את חייו הפרטיים ואת חיי המדינה הצעירה בימים האחרונים לפני מלחמת 1967.

עוד כתבות בנושא:
אלמה דישי רק מחכה לחזור לבית הספר לאמנויות
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

עירוני ה' ניפץ את ימי ילדותו העליזים ושלח אותו לזרועותיהם של בריונים שהוא מכנה "שני היוסים" ושהעניקו לו את כינוי הגנאי "עציץ" ("אולי כי פרחתי עם פצעונים. הייתי חנון שקורא ספרים").

סרנה וחברה (צילום: דין אהרוני רולנד)

אילו ספרים קראת?

"המון ספרים. מספרי מתח של אליסטר מקלין כמו 'תותחי נברון' ועד עמוס עוזים ראשונים. כל יום הייתי מחליף בספרייה ונקלעתי לתוך הדבר הזה".

כך מצאת מפלט מטראומת התיכון?

"לקח לי שנה־שנתיים להיחלץ מזה. הייתי בדכדוך מתבגרים, לא אהבתי לבוא לבית הספר. אבל לאט לאט זיהיתי מורים שאהבתי והם זיהו אותי".

אילו מורים?

"למשל רחל רון שהייתה מורה לספרות, היה אחד שכטר, הרצלינה שהייתה מורה מקסימה, וגם אסיה רמברג".

היו שיעורים שאהבת? ספרות?

"לא לא לא. כשאתה לא אוהב את המקום אתה גם לא אוהב את הלימודים. אז יום בשבוע אחותי הייתה נותנת לי פתק שהיה כתוב עליו 'יגאל לא חש בטוב ונשאר בבית' וחותמת 'ישראל סרנה'. הייתי יוצא לבית הספר אבל משוטט כל היום. היה לי מסלול קבוע של רחוב אלנבי עם גיחה לקולנוע פריז לסרט של ברגמן או הגל החדש הצרפתי או האיטלקי ואז חוזר הביתה כאילו הייתי בבית הספר. זה עבד מושלם".

"הייתי יוצא לבית הספר אבל משוטט כל היום" (צילום: דין אהרוני רולנד)

אז איך יצאת מהדכדוך?

"הורי רצו לעזור אבל לא יכלו. הם היו הורים נהדרים, אבל בגיל ההתבגרות הם הרי האויבים הכי גדולים. בן אדם עם כוחות נפש, מה שיש לי, בסופו של דבר מושה את עצמו מהתהום. בשלב מסוים החלטתי להיות אמן או כותב, להטביע את חותמי".

כשלמדת כאן הייתה לך מודעות פוליטית?

"בטח, בטח. הוצאתי יחד עם מוטי מורל, שאחר כך הלך להיות פרסומאי מצליח, עיתונים מחתרתיים אנטי ממסדיים, כמו 'געשוש' או 'נעשוש' – נוער שוחר שינוי".

אילו רגעים יפים אתה זוכר?

"היו הורמונים. הייתה בחורה סקסית בשם חנה שהכרתי, בת של ניצולים, שהתחברתי איתה. הייתי מעשן מאחורי בית הספר, או שאני וחנה היינו יושבים ומדברים. אלה היו רגעים מתוקים".

על חנה והעישונים הוא מספר תוך כדי נבירה בספרים שהספרנית, שמתביישת לספר מה הנוער קורא, שומרת בצד. הוא לוקח אותם איתו, בעידודה ("בן הארץ" של ריצ'רד רייט ו"מתת האבן" של ג'ים קרייס) ויוצא אל רחוב בן יהודה השמשי.