מיכאל מוג'ה, בן 13, מספר על הילדות התל אביבית שלו

תל אביב היא עיר הבית שלי. לא מזמן ביקרתי בקופנהגן, בירת דנמרק. משדה התעופה לקחנו רכבת תחתית, עלינו מהמטרו וראיתי שם כמה ילדים הולכים וצועקים ברחוב. תל אביב היא העיר שבה אני יכול ללכת ולצעוק ברחוב. היא העיר שבה אני יכול ללכת עם חברים שלי ולעשות מה שאני באמת רוצה, כמו בבית. היא העיר היחידה שבה אני יכול להדריך תיירים ולהראות להם כמה שאני מכיר אותה – להוביל אותם אל החנות למשחקי מחשב הכי זולה בעיר שבה המוכרים יודעים מי אני. אבל אני מניח שכל ילד בעולם יכול לומר את זה על העיר שלו. לכן עכשיו אני הולך לומר את מה שלדעתי מייחד את העיר תל אביב ואת הילדות בה מערים גדולות אחרות.

בפעם הראשונה שהגענו לקופנהגן הלכנו לאכול במסעדה עם אוכל דֶני. כשסיימנו לאכול הבנתי כמה שאני מעריך את האוכל ה"עממי" של תל אביב. אני מרגיש שחלק גדול מהילדות שלי קשור באוכל – החומוס שאבא מביא בכל יום שני לפני שהולכים לחוג, הסביח המיתולוגי ברחוב טשרניחובסקי שקופצים אליו בדרך לחבר שגר ברחוב ביאליק. מבחינתי תל אביב היא האוכל שבה.

תל אביב היא עיר חוף, והים הוא חלק גדול מהילדות שלי. הוא יוצר אפקט משפר חיים בשביל הילד התל אביבי. אני פעיל בצופי הים וכמעט בכל יום שבת אנחנו מפליגים. 

מיכאל מוג'ה. צילום: יולי גורודינסקי

יש משהו בעיר הזאת שגורם לי להרגיש בטוח: מרכז הקניות נמצא בלב העיר ומרגיש לי מאוד לא אלים בתור ילד. כשהייתי בקופנהגן פחדתי לצאת מהמלון לבד אחרי תשע, וכאן אני יכול ללכת בכל מקום ולא להרגיש מאוים אף פעם (אלא אם כן יש הודעה על פדופיל בשכונה).

בתל אביב אני נע בעיקר על אופניים. להגיע לכל מקום באופניים, לגלות שהאופניים שלך נגנבו, לבקש ממישהו ברחוב טלפון, לבכות לאימא בטלפון, לקבל אופניים חדשים, לנסוע איתם לכל מקום ואז לגלות שהם גנובים. נסיעה באופניים היא מרכיב מרכזי בהוויי התל אביבי, אבל האמת היא שאני מרגיש שאפשר כמעט למחוק את הפסקה הזאת אחרי שנסעתי על אופניים בקופנהגן.

אז נכון, יש עוד ערים עם ים ויש עוד ערים בטוחות וגם עוד ערים עם אוכל וגם עוד ערים עם אופניים, אבל לדעתי השילוב הזה שיש בתל אביב הוא זה שהופך אותה למעולה לילדים, וזה מה שגורם לי לאהוב את העיר הזאת.