מיכאל מושונוב, בן 28, מספר על הילדות התל אביבית שלו

השבוע הלכתי לראות את התערוכה של איווה כפרי במוזיאון תל אביב. איווה היא חברת ילדות שלי ומעל לכל היא אחות גדולה שתמיד הייתה שם בשבילי. התערוכה שלה מיוחדת וגורמת לך לקחת חלק בתהליך האמנותי שלה. הסתובבתי בתערוכה ונהנתי, ופתאום, כשהסתכלתי על הצבעים האינסופיים, ראיתי השתקפות של ילד. הילד רץ, קפץ ונהנה, חלף ליד השומרת של המוזיאון ופחד שאולי היא תעצור אותו, אבל לא. היא בעצם מחייכת ולא מפחידה. 

הילד הזה הוא אני. הוריי תמיד היו עסוקים בתיאטרון ובעצם, אם לומר את האמת, בפרנסה. אז מה עושים עם הילד? זו שאלה שאני מהרהר בה בעצמי מדי פעם היום, אבל אז, כשהייתי בן ארבע, מבחינת ההורים שלי התשובה הייתה אחת – אילנה. 

אילנה בר עבדה בתיאטרון בתור רקוויזיטורית (אחראית אביזרים) ואימא שלי שאלה אותה אם היא תוכל לשמור עליי במהלך היום. אילנה הסכימה, ואז בפעם הראשונה באמת התחלתי להכיר את תל אביב. אילנה ואני היינו כמו אפונה וגזר. היא הראתה לי את כל הדברים הכי יפים שיש לעיר הזאת להציע. בהתחלה הלכנו לראות צפרדעים במזרקה של גן מאיר. כילד תמיד התבלבלתי בין גן מאיר לגן העיר אבל זה בוודאות היה גן מאיר. משם, דרך השדרות, היינו הולכים למוזיאון תל אביב. כבר בחוץ, ברחבה הגדולה, היה כיף. היה אפשר לרוץ ולטפס על הפסלים, וכשנכנסנו פנימה היה נעים וקר. התמונות, הצבעים והחלל גרמו לי להרגיש שאני בעולם אחר. אני יודע שזה תרם לי המון בחיים. אני מרגיש את זה, וזה בזכות אילנה. 

מיכאל מושונוב. צילום: נופר גת

אחר כך, כשקצת גדלתי, הפכתי את דיזנגוף סנטר לחצר האחורית שלי. היינו חוזרים הביתה מא"ד גורדון והולכים לשם לעשות שטויות. עכברי קניון, ילדים מגודלים שרצים שם בין מעלית למעלית, קונים נפצים בשוק הכרמל ומפוצצים אותם על הגג של הסנטר. ואז, יום אחד בפורים, פתאום הבום של הנפץ היה חזק מהרגיל. זה היה הפיגוע הגדול שהיה שם ב־1996. הלכנו אני, אבא ואלמה אחותי לראות מה קרה שם. הכל נראה כמו בובת ברבי שרופה. החצר האחורית הפכה לפחות בטוחה, אבל הייתה תחושה של יחד. רציתי להיות גדול, רציתי ללכת לפרילנד ולשתות כמו אחותי. להבין שהעיר הזאת, הבועה הזאת, היא לא רק של אלה שנולדו בה, אלא של כל המדינה. התחושה הזאת של להיות יחד. 

אתמול בלילה, אחרי כמה משקאות בבר חשבתי על הכל: על פיגועים, צבעים, הציורים של אילנה, על איווה ואלמה ועל אבא ואימא. על בוגרשוב, שדרות בן ציון, חוף הים ועל העיר הזאת שכל כך התגעגעתי אליה. ואז נזכרתי שוב באריק. נכנסתי ליוטיוב וצפיתי בקליפ הגאוני של "הימים הארוכים העצובים". ביים אותו בועז דוידזון ומככבים בו ציפי רפאלי ואריק האחד והיחיד. היה לי כיף איתם ועם הצפרדעים בגן מאיר.

הביאה לדפוס: נופר וחש