עדנה מזי"א, בת 65, מספרת על הילדות התל אביבית שלה

גדלתי בשדרות סמאטס, בצפון המתפתח של תל אביב. שיכון דרום אפריקה קראו לזה. ממול היו כמה בניינים של דתיים. במסגרת מאבקי ילדים, חילוניים מול דתיים, היינו זורקים עליהם בשבתות חצאי גרוש מנייר עם ציור מגן דוד אדום. בילוי מפוקפק אך עתיר ריגושים. ההתכתשויות נערכו לרוב ליד בית הכנסת בשכונה. חיינו ברחוב. ההורים של כולנו עבדו, ואנחנו חיפשנו מוצא לאווירת הקדרות והאפלה שאפיינה את ילדותינו בשנות ה־50.

יום אחד הגיע לשכונה צוות צילום שצילם סרט פרסומת. אנשי ההפקה הציעו לנו, הילדים החילוניים, להשתתף בסרט כניצבים. זו הייתה פגישתי הראשונה עם השואו ביזנס. נדלקתי. הציבו אותנו ביציאה מבית הכנסת, ושני שחקנים גילמו זוג שזה עתה נישא. תפקידנו היה לנופף להם לשלום, עת נבלעו השניים בתוך מכונית ונסעו אל עבר השקיעה.

אמו של אחד הילדים הדתיים, ניצולת שואה מסויטת עם מבט פראי בעיניים, ניגשה אליי בעיצומו של הצילום, בעודי משתדלת בכל כוחי להצטיין בקריירה הזוהרת שנקרתה בדרכי. היא אמרה לי שעליי לעזוב תכף ומיד את הסט שכן כוחות האופל מתכוונים להשתמש בפניי כדי להרכיב עליהם בפוטו מונטז' גוף של בחורה עירומה, וכך ייגזר עליי להיות פרוצה. הלב דפק והריגוש התחדד. להפסיד לדתיים לא היה בא בחשבון, עדיף היה להיות פרוצה. ההחלטה להמשיך הייתה מלווה בפחד טמיר אך מחייה נפשות. לא סיפרתי להוריי דבר, אך שנים אחרי עוד ציפיתי בפחד מהול בתקווה, למצוא את פניי מתנוססות על גופה המושלם של דוגמנית.

הביאה לדפוס: נופר וחש