רחל צ'רנוביץ, בת 71, מספרת על הילדות התל אביבית שלה

"כדי להתגבר על המחסור בביצים רכשו הוריי תרנגולת אך כיוון שגם לה היה חסר מזון הולם, היא הטילה ביצים ללא קליפה" רחל צרנוביץ מספרת על הילדות התל אביבית שלה

רחל צ'רנוביץ. צילום: איליה מלניקוב
רחל צ'רנוביץ. צילום: איליה מלניקוב
31 באוגוסט 2014

נולדתי בשנת 1943 בתל אביב. הוריי היו אנשים קשי יום שקנו בדמי מפתח חדר כביסה על גגו של בית ברחוב הרצל. החדרון שבו גרנו היה בקצה אחד של הגג ואילו השירותים והמקלחת המאולתרת היו בקצה השני.

בשבילי ילדות תל אביבית היא קודם כל קיץ. הים שמימיו היו צלולים עדיין, השמים מלאים בעפיפונים צבעוניים, ברקע נשמע קולם של מוכרי הארטיקים והגידיאלות (סוג של ממתק), ובטיילת מכרו בתוך חביות ענקיות קלחי תירס חמים וטעימים.

ילדות תל אביבית היא בשבילי גם ההליכה היומית לבית ספר אליאנס, מרחוב הרצל עד רחוב יחיאלי בנווה צדק. בשנותיו הראשונות היה זה בית ספר פרטי עם ניחוחות של תרבות צרפת. התלבושת האחידה דמתה לבגדי נזירות והמשמעת הייתה קפדנית. המורה ישב על קתדרה גבוהה, הילדים שילבו זרועות ופנו למורים בגוף שלישי. הפיצוי הגיע אחר הצהריים. לאחר סיום שיעורי הבית הרחובות של דרום העיר היו מתמלאים בילדים ששיחקו בקלאס, חמש אבנים, חבל, שוטרים וגנבים ומשחקי כדור כמו מחניים שכבר עברו מן העולם.

מכיוון שאנו מצויים בימים אלו בעיצומה של מלחמה, הרי שזיכרונותיי נושאים אותי לאירועים הקשורים למלחמה המכוננת של ילדותי, מלחמת השחרור. אני זוכרת את מראה החיילים הבריטיים שכונו בשם "כלניות" בגלל הכובע האדום. שעות רבות היינו נתונים בעוצר. אין יוצא ואין בא, ובשעות שבהן הותר לצאת היו כולם רצים להצטייד במזון ובמים. פעם, בשעות העוצר, פתחתי חלון מתוך סקרנות ילדותית. שוטר בריטי כיוון רובה לעברי ובנפנופי יד הורה לי להיכנס פנימה.

בשנת 1948 פרצה המלחמה ובמשך שנה וחצי בילינו את לילותינו במקלטים מאולתרים. אפשרות אחת הייתה לרדת לקומה הראשונה בבניין ולפרוש מזרנים. אפשרות נוספת הייתה לחצות את הכביש ולהגיע לבניין קרסו, שהיה בעל קירות עבים במיוחד ומסדרונות ארוכים. המבוגרים היו עצבניים ולחוצים, אולם לי זכורה תקופה זו כעליזה במיוחד.

עם סיום המלחמה היה המצב בארץ קשה מאוד מבחינה כלכלית. אני זוכרת הרבה שיחות בין הוריי בעניין זה. ראשית, שר הפנים דב יוסף הנהיג קיצוב במזון. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים לקניית מוצרי אוכל שונים, ומי שבזבז את התלושים לפני סיום החודש היה בבעיה רצינית. אפילו קניית מוצרים בסיסיים כלחם היה מבצע צבאי ממש. פעם נשלחתי לקנות לחם. באותו יום היה מחסור במוצר זה ואחרי שעמדתי שעות בתור קיבלתי רק חצי כיכר. החבאתי את חצי הלחם בחולצתי, נעמדתי בסוף התור וזכיתי בחצי כיכר נוסף. הרגשתי גיבורה.

רחל צ'רנוביץ. צילום: איליה מלניקוב
רחל צ'רנוביץ. צילום: איליה מלניקוב

לעניין הקיצוב במזון היו שני פתרונות: הראשון – חבילות מאמריקה. לאושרנו היו להוריי קרובים בארצות הברית והם שלחו מדי פעם חבילות. בתוך הקופסה היו בגדים משומשים, קופסאות שימורים, קפה, אבקת חלב והדבר המפתיע ביותר: אבקת ביצים להכנת חביתות איומות.

פתרון נוסף היה קנייה בשוק השחור. אבי היה גם עני וגם בעל עקרונות ולכן קנייה מספסרים לא עמדה על הפרק כלל, אבל פעם אחת ויחידה הוא נשבר ואני זוכרת אותה כאילו זה היה אתמול: הוא עמד על מפתן הדלת, חיוך גדול האיר את פניו, הוא נשען על המשקוף ואמר לאמי "אלגרה, תראי מה השגתי לרחלינקה" ובידו החזיק דג סרדין בודד באורך של אצבע, אוצר נדיר בימים ההם. כדי להתגבר על המחסור בביצים רכשו הוריי תרנגולת אך כיוון שגם לה היה חסר מזון הולם, היא הטילה ביצים ללא קליפה. לשמחתנו ולצערנו, הייתה זאת תרנגולת חכמה והיא למדה לנקר את הקירות כדי להשלים את הסידן שהיה חסר לה להטלת ביצה כהלכתה.

השגרה הייתה משובצת בדמויות קבועות כמו החלבן שנסחב 60 מדרגות ללא מעלית עם כד החלב הגדול העשוי אלומיניום. כדי להגדיל את הכנסותיו היה לעתים מוהל את החלב במים (היה ברז על הגג ואמי ראתה זאת במו עיניה). היה גם מוכר הנפט, שהיה עובר עם עגלתו, מצלצל בפעמון ואז היה צריך לרדת לרחוב עם הפח, למלא אותו בנפט ולטפס (כן, שוב 60 מדרגות) עד לחדרוננו.

אסיים במאורע מרגש שהייתי שותפה לו ב־17.8.49. בערב זה נטלו אותי הוריי עם אחי התינוק והתחלנו בצעידה. בתחילה היינו מעטים ולאט לאט החלו לזרום המונים ולהתנקז לרחוב אלנבי. מספר האנשים היה עצום וחבלים נמתחו לרוחב הרחוב כדי לווסת את התקדמותם. לא הבנתי מה קורה, כולם היו אחוזי התרגשות. לאחר זמן רב הגענו לכיכר הרברט סמואל, שם עמד ארון ולידו משמר כבוד. רק אז הוסבר לי שזה ארונו של בנימין זאב הרצל שהוטס מווינה והגיע ארצה. 200 אלף איש, שליש ממספר תושבי המדינה באותה עת, עברו על פני הארון. הרגשתי שזהו רגע מכונן, אף שלא באמת ידעתי אז מהי תרומתו האמיתית של איש זה להקמת המדינה.

בטוחני שחוויות דומות היו מנת חלקם של ילדים רבים באותן שנים. הילדות שתיארתי הייתה אולי קודרת ונטולת פינוקים אבל היו בה חן ותמימות, שנדמה שנעדרים מחיי ילדינו.

הביאה לדפוס: נופר וחש