מישהו לגור איתו: האנשים שגרים בגיל שלושים בדירות שותפים

“אני בן 35 ורק עכשיו עברתי לגור לבד. יש אסטרונאוטים בגילי", אומר הסטנדאפיסט קייל קיניין במופע המצוין שלו “Whiskey Icarus" (קומדי סנטרל, 2012). “לא עברתי לגור לבד בגלל לחצים חברתיים, לא כי ‘זה מה שעושים'. לא, אני עברתי לגור לבד כי הבנתי שאני הולך להתחיל לעשות דברים כל כך מוזרים שאסור שיהיו להם עדים". ההמשך מצחיק מאוד, אבל לא ראוי לדפוס (הוא כולל את החטיף הוורוד טוויזלרס ואת שורת המחץ “אף אחד לא יכול להיכנס למעבדה כשד"ר קייל עורך את הניסויים שלו!"). אגב, בהתייחסות שלו לאסטרונאוטים ששייכים לשנתון שלו, קיניין מתעלם מהעובדה ששלושת האנשים שנמצאים בחלל ברגעים אלה ממש, גרים ביחד בדירת שותפים מעופפת שנקראת “תחנת החלל הבינלאומית".

כבר לא פאזה

אם יש דבר אחד שברור לגבי הגל ההולך ומתרחב בשנים האחרונות, של תל אביבים בני 30 פלוס שלא מתייחסים למגורים עם שותפים כאל פאזה חצי סטודנטיאלית הולכת וחולפת, הוא שהוא סימפטום לדבר מה. למשבר הדיור? ליוקר המחיה? לשנות ה־20 הנמתחות עד אינסוף? במילים אחרות, את מי להאשים – את אימא או את נתניהו? לא שבתל אביב הומצאו חיי השותפות למבוגרים. מספיק לסקור מודעות לדירות שותפים בכל עיר גדולה בעולם בשביל לדעת שהסידור הזה, המשונה והלא טבעי לפעמים, הוא תופעה כלל עולמית. בין שמתוך אילוץ כלכלי ובין שמתוך חוסר נחת מבית ריק, אנשים בוחרים לקשור את חיי הבית שלהם בחברים טובים ובזרים מוחלטים כאחד.

קשה לדון בסוגיית הבחירה החמקמקה בחיי השותפות, כי המושג “בחירה" ביחס לכל החלטה שקשורה בכסף, הוא מורכב. אנחנו בוחרים את סידור המחיה שלנו בדיוק כפי שאנחנו בוחרים עבודה: מלבד מעטים שבאמת רוצים את הדבר עצמו, עבור הרוב מדובר בפשרה ההגיונית ביותר, כל אחד וסדר העדיפויות הפרטי שלו. הקושי להגדיר את הסוגיה קשור גם לחלק מהביקורת שספגה בזמנו המחאה החברתית של הקיץ השמח־עצוב ההוא. נכון, במובנים רבים לאנשים שמתחזקים קריירות שנעות על הספקטרום שבין הסביר למשגשג ובוחרים לגור בדירות שותפים בשוק הדיור האלים של מרכז תל אביב יש “אפשרות אחרת". הם יכולים לעבור לדרום תל אביב או בכלל לעזוב את העיר, לגור בדירות קטנות או מתפרקות. אבל הם מעדיפים להכניס עוד אדם הביתה. אפשר למצוא דברים שליליים לומר עליהם, אבל ככל הנראה, סוציופטים הם לא, והם גם לא חוששים שיהיו עדים למוזרויות שלהם.

“אני מסרב לראות במגורים במרכז תל אביב פריבילגיה", אומר אורי אביב, 34, מפיק ומנהל אמנותי ואיש היי־טק לשעבר. “זו העיר שלי. נולדתי, גדלתי ואני גר בה כל חיי. חוץ מזה, יש מספיק מקצועות – שלי בין היתר – שבהם קשה מאוד להסתדר אם גרים מחוץ לעיר. צריכים את הקרבה וצריכים את הסצנה. אבל המצב הכלכלי אומר שמעט מאוד אנשים יכולים לשכור כאן דירה בלי להסתמך על עזרה מההורים או לוותר על תנאי מחיה ראויים, ואני לא רוצה לגור בדירת ‘שני חדרים', 25 מ"ר בי"ל פרץ". אביב, שמעולם לא גר בגפו פרט לאפיזודה קצרה שבה נפרד מבת זוג ונשאר בדירה המשותפת לשעבר, מעדיף לגור בכיכר רבין עם שותפתו, גלי גולן, 37. גם היא, כמוהו, אשת היי־טק לשעבר. בימים אלה היא עוברת הסבה מקצועית לתחום הסיעוד, מתוך החלטה שנמצאת לטענתה על הגבול שבין הגשמת חלום להתקף טירוף. “זה לא כמו לגור עם שותפים בגיל 20", אומר אביב, “שותפים זה עוד סוג של מערכות יחסים, ובדיוק כמו כל סוג אחר, היכולת שלך להתמודד ולהכיל הולכת ומשתכללת עם הזמן. יש משהו אחר לגמרי בשותפות בוגרת".

את גולן, שאליה פניתי זמן קצר אחרי שדיברתי עם אביב, תפסתי בתזמון מושלם – מה שנשמע כמו ריב שותפים מבודח, יש לקוות, בין השניים. אביב, אדם בעל קול רם ובולט, נשמע היטב ברקע השיחה. “אורי רוצה להזכיר לי שהוא קיים", היא אומרת. “יש לנו חילוקי דעות לגבי רכושנות על אוכל ושתייה". מתברר שהיא אכלה לו מהלבּנה ושתתה לו מהוויסקי. אני אוטומטית תופס את הצד של אביב, גם כי אני רכושני וגם כי השילוב נשמע לי דוחה.

“זה לא לגור עם שותף", אומרת גולן, “זה לגור עם אורי". לשניים היסטוריה ענפה: בעבר הם יצאו, נשארו חברים טובים ובחודשים האחרונים התגלגלו לדרגת שותפים לדירה. “זה אדם שראיתי בכל סיטואציה אפשרית, ועם זאת אני מסוגלת להתעלם ממנו לחלוטין אם אני רוצה, וזה בסדר". רזומה המגורים של גולן מגוון מעט יותר: לפני כמה שנים היא התגרשה ועברה לגור לבד. אז עדיין התפרנסה היטב בהיי־טק ושכרה לבד דירת שני חדרים, אבל עם ההחלטה לעבור לתחום הסיעוד – דבר הכרוך, כמובן, בחזרה לחיים הסטודנטיאליים – מצאה את עצמה עומדת בפני ירידה דרמטית בהכנסה. היא גרה תקופה נוספת בדירה קטנה יותר, אבל כאשר התפנה חדר בדירתו של אביב, עברה לשם. על יוקר המחיה יש לה פרספקטיבה מקורית: “מי שמרוויח שכר מינימום לא יכול להרשות לעצמו לגור בדירה במרכז תל אביב. זה עוד מילא", היא אומרת, “מה שמקומם אותי הוא שגם כשהייתי בהיי־טק, בעשירון גבוה מאוד, עדיין הייתי צריכה לחשוב טוב טוב על ההוצאות שלי. זה מחלחל לכל השכבות".

אורי אביב. צילום: בן קלמר

לחש, תנו לו לצאת

דנה לפיד, 31, עורכת באתר xnet, גרה בסידור שעלול להישמע לאנשים מסוימים אפילו יותר משונה מלגור עם אקס. היא חולקת דירה עם בת הזוג שלה ועם שותפה נוספת. “ברור שלפעמים יוצא לי ולבת הזוג שלי לריב בידיעה שהשותפה בחדר השני וזה לא הכי נעים, אז משתדלים לצעוק בלחישות", היא אומרת, כאילו לא מודעת לכך שאין שום דבר יותר רועש מצעקות שלוחשים, “והאמת היא שיש משהו שמאזן קצת מהבחינה הזאת: כשאתה יודע שיש עוד מישהו בבית, אתה שומר קצת יותר על פאסון. באגף הסקס אף אחד מדיירי הבית לא מתחסד, אז הכל בסדר וכולנו מרעישים באופן שווה בלי להתבייש". אביב וגולן חתומים גם הם על ניסוחים מעט שונים של המשפט האחרון, אם מישהו חשש לשלומם.

“המגורים במרכז העיר הם פרייסלס בשבילי", מכריזה לפיד, “יכולתי לגור ביד אליהו שאני מאוד מחבבת, או ביפו שגם עליה חשבתי, אבל ברגע האמת תמיד הכרעתי לטובת לב העיר. גם גודל הדירה הוא שיקול משמעותי. יש לי שני כלבים וחשוב לי שיהיה להם מרחב נורמלי. חוץ מזה, פשוט קשה לוותר על חיסכון של יותר מ־1,000 ש"ח בחודש אחרי שהתרגלת לשכר דירה של פחות מ־2,000 ש"ח. החיסכון הזה מכסה לכל אחת מאיתנו שתי חופשות בשנה באירופה. זה עד כדי כך פשוט. אפשר לומר שהסיבה שאני מתפשרת על מגורים עם שותפים היא כדי לוודא שיהיה לי מספיק כסף לחופשה".

עבור גיא ארנון, 30, הייטקיסט עם עבר בחברת פרסום גדולה, החיים עם שותפים הם טבעיים במיוחד. עד גיל 24 הוא בכלל גר בקומונה “עם שותפות כלכלית ואיזשהו רצון לשותפות ברמות אחרות של החיים", הוא מבאר, “אבל החיים עם שותף הם פונקציונליים לא רק ברמה החומרית אלא גם ברמה הנפשית. בסך הכל זה בן אדם שאני מבלה איתו מלא זמן".

מי שוודאי תסכים איתו היא שני טאוב, 36, עובדת בחברה לקידום מותגים. טאוב גרה עם בני זוג רוב חייה הבוגרים, למעט אפיזודה קצרה וטראומטית עם שותפה בעייתית. בגיל 35 החליטה לנסות לגור לבד ומצאה את עצמה מבלה שנה “לא כל כך נעימה" בדירת חדר באלנבי. בחודשים האחרונים עברה טאוב לגור עם חברה בדירה במרכז העיר והיא רואה בחיי השותפות החדשים שלה חוויה מתקנת. היא מודה שבגלל שהתרגלה לגור בזוגיות, השותפות עונה לה על חלק מהצרכים האלו. “אני לא אוהבת לבשל לאחד, או לצאת מהדירה ולהשאיר אותה ריקה לגמרי. זה מרגיש כאילו הבית מת ככה", היא מודה. מה שבטוח, היא לא רוצה לגור יותר לבד אף פעם. אם היה לה יותר כסף, הייתה גרה עם שותפה בדירה גדולה יותר. אני לא מצליח להביא אותה לסיכום תיאורטי שבו היא פורשת לגור לבד באיזה ארמון. אולי צריך להכיר לה את השחקנית רבל וילסון (“מסיבת רווקות"), החולקת בית עם הקומיקאי הבריטי מאט לוקאס (“בריטניה הקטנה"). ההון שלה מוערך ב־2.5 מיליון דולר, שלו ב־10 מיליון דולר. הם בטוח לא סובלים ממשבר הדיור במערב הוליווד.

“כנראה יש למגורים המשותפים איזו משמעות", מודה ארנון לבסוף, “כי אני בכל זאת בוחר לגור עם חברים שאני מכיר המון זמן. כן, זה כורח של המציאות, אבל כששאלת אותי אם אני רוצה להתראיין, אמרתי לעצמי, רגע, מה, אני היחיד בן 30 ועדיין גר עם שותפים?".

ברור שלא. והשכבה הולכת וגדלה.

“בדיוק. אז ברור לי שיש פה משהו שהוא הרבה יותר גדול מאילוץ. אני מרגיש שיש סדר עדיפויות משתנה. אנשים רוצים לגור עם שותפים, ולא צריכים. ועדיף חברים. אני חושב שהחיכוכים הקלאסיים של שותפים – מי ניקה, של מי המדף הזה במקרר – הם כבר לא חלק ממסגרת החשיבה של אנשים בגיל הזה".

גיא ארנון. צילום: איליה מלניקוב

ללפיד דווקא יש פרספקטיבה שונה. “יצא לי לגור בגילים צעירים יותר עם שותפים זרים שהגיעו דרך מודעות בלוחות, והאמת היא שעם כולם המגורים המשותפים היו נטולי טראומות משמעותיות. מאז אמצע שנות ה־20 יצא לי לגור בעיקר עם בני זוג וחברים, ודווקא איתם נוטים להיות יותר חיכוכים וסיטואציות מבאסות. עם השותפה הנוכחית זה עובד מעולה: אנחנו מתות עליה, והיא מתה עלינו ועל הכלבים.

“אני מקווה שגם אם משבר הדיור לא ייפתר," היא מוסיפה, “השכר שלנו יגיע בשנים הקרובות לרמה שתאפשר גם לגור לבד וגם לחסוך מספיק לחופשות. או שפשוט נעבור לברלין".

“מובן שיש תסכול", מודה אביב, “אבל זה תסכול שהשלמתי איתו. בסוף מבינים שאי אפשר הכל, מגיעים לאיזשהו איזון, וזה האיזון שלי. אפילו שנמאס לי להשוות גדלים – של דירות – עם חברים שחיים במדינות אחרות". עם זאת ולמרות השאיפות שלו להרחיב חלק מעיסוקיו המקצועיים גם לחו"ל, אביב לא מתכוון לעזוב – לא את ישראל ולא את תל אביב.

“אין ספק שהעניין הכלכלי משמעותי", מסכם ארנון, “אבל אני חושב שיש כאן משהו אחר שמוביל אנשים לגור עם שותפים בכלל – ויותר ויותר עם חברים בפרט. כן, אולי זה העניין של הארכת שנות ה־20, אבל לא ממקום חסר אחריות או ילדותי. רוב האנשים האלו, אני חושב, עומדים בגבולות ההגדרה של האזרח התורם, האדם הסביר. מכל מיני סיבות אנשים נוהרים פחות למסגרות המוכרות של משפחה, אבל כן רוצים למצוא את עצמם בסביבה חברתית אינטנסיבית יחסית. ובגיל ‘מבוגר' אתה כבר יודע מה טוב לך, אתה יודע עם מי אתה מסתדר, ומה ששרד אותך – זה החברים שלך. אבל זה גם קשור לזה שלאף אחד ב־2014 בואכה 2015 כבר לא מתאים להתקטנן על מדפים במקרר". ייתכן מאוד שאורי אביב יחלוק עליו בעניין הספציפי הזה, אבל בטח יסכים עם המשך הדברים: “אנשים מחפשים את הסביבה הקרובה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. אולי במקום לדבר על הארכת שנות ה־20, נכון לדבר על מעבר חלק יותר או אפילו על אלטרנטיבה לחיי המבוגרים כפי שהכרנו אותם עד עכשיו. יש כאן מענה על צרכים נפשיים וחברתיים, והקונסטלציה הזאת הופכת להיות יותר ויותר מקובלת, גם בזכות דימויים בתרבות הפופולרית. חוץ מזה, אם תמות – בכל זאת, זו כתבה על שותפים מבוגרים, נכון? – יהיה מי שימצא אותך".