לכבד את הווייב: בעלי המועדונים מדברים על תרבות האונס בחיי הלילה

לתל אביביות נמאס לצאת בכעס מהמועדון בגלל בחורים שלא שומרים על הידיים שלהם. הושבנו שלושה בעלי מועדונים ובליינית אחת לשיחה על הטרדות ועל דעות קדומות

גילי רון, אתי מרק (החתול והכלב), ירון טראקס (הבלוק), ובנג'י לנפנט (הדלי). צילום: בן קלמר
גילי רון, אתי מרק (החתול והכלב), ירון טראקס (הבלוק), ובנג'י לנפנט (הדלי). צילום: בן קלמר
10 בפברואר 2015

"אני אובדת עצות, מרגישה מרוקנת לחלוטין מכוח וצריכה עזרה", כתבה גילי רון (28), בפוסט פייסבוק שהפך ויראלי בשבוע שעבר, ובו תיארה רון את המציאות החריפה של הטרדות מיניות בסצנת חיי הלילה בעיר. "בכל מקום שהגענו לעמוד או לרקוד בו, נתקלנו בבעיה: גברים לא יודעים לשמור את הידיים שלהם לעצמם… ממתי מועדון נהיה שדה קרב? צריך לדבר על זה". וזה אכן דובר, בכמעט 200 שיתופים (לפוסט המקורי בלבד), שהתגלגלו בין היתר להנחיות חדשות בכניסה לבלוק וגם תגובה נרחבת וחיובית בסצנה. בשביל להעמיק את הדיון כינסנו פאנל שהפגיש את רון עם שלושה בעלי מועדונים בעיר – אתי מרק מהחתול והכלב, ירון טראקס מהבלוק ובנג'י לנפנט מהדלי, לדיון על צעדים עתידיים למינוף תשומת הלב שקיבל הנושא בימים האחרונים.

רון: "לא תיארתי לעצמי שזה יתפוס את הנפח שזה תפס. בהתחלה חברים התחילו לענות, ואז מעגל נוסף מעבר לחברים, התחלתי לקבל הרבה הודעות פרטיות מבחורות ובחורים שמספרים על התופעה, על תחושת איום, על הפגיעה. קיבלתי תגובות של 'גם לי זה קרה ובגלל זה הפסקתי לצאת למועדונים' וגם בנוסח 'את יוצאת למועדונים, אז למה את מופתעת שזה מה שקרה?'"

מרק: "אנחנו מודעים לזה ועושים מה שאפשר כדי למגר את התופעה: מציבים מאבטחות בכניסות למעלה, ומאבטח שמנווט בנים ובנות בנפרד. בתאים של הנשים גם אין מנעולים. אנחנו מודעים לזה שזה קיים ומסתובב".

רון: "זה חייב להפסיק".

מרק: "זה חייב להפסיק, אבל זה חייב להפסיק בכל המישורים. אנחנו עושים הרבה בשביל לעצור את זה. למגר עד תום מאוד מאוד קשה, כי בסופו של דבר זה אחד מול השני. אנחנו עושים את כל הצעדים הראשונים בשביל לא להגיע לשם, מהכניסה עד לתא השירותים האחרון".

[tmwdfpad]
טראקס: "את מדברת הרבה על דברים שיותר קשורים לתקיפה מינית. אנחנו מדברים כאן גם על הטרדות ועל מרחב אישי, והדברים האלה לא קורים רק בשירותים".

לנפנט: "הם קורים גם ברחבה".

רון: "זה עניין של נורמות התנהגות בסצנה. אנשי לילה יכולים להכתיב את הז'אנר המוזיקלי הרלוונטי, לאיזה דיג'יי מקשיבים, באיזה סלנג משתמשים, והם יכולים גם להכתיב איך להתנהג. זו תרבות, ובתור כזו, אם הצלחנו להוציא עישון החוצה ופלאפונים מהרחבה, אנחנו יכולים גם להוציא החוצה התנהגות מסוימת".

מרק: "אז אם זה קורה, אם מישהו מטריד איזו בחורה או בחור ברמה של נגיעות או ריקוד… היום גם באים לרקוד מאוד צמוד אחד לשני. השאלה היא אם זה תמיד סוג של הטרדה, זה קו מאוד דק".

טראקס: "ממש לא. אבל הקו לא כזה דק. הוא פשוט. ברגע שהבחורה מתרחקת, צריך להבין את הרמז. להתחיל עם מישהי זה הדבר הכי לגיטימי, והוא לא יכול להיעלם".

רון: "אם אסור למכור אלכוהול מתחת לגיל 18 ויש שילוט, למה שלא יהיה שילוט על התנהגות? כדי שלפני שאתה נכנס, זה יהיה אצלך בראש. משהו שיתריע לקהל שאם הם רואים מישהו במצוקה, צריך לשאול אותו אם הכל בסדר".

מרק: "יש אצלנו אנשים שמסתובבים ברחבה, במועדון, מכירים ופונים אליהם אם קורה משהו, כולל הטרדה".

לנפנט: "אלו הדרכים למנוע ולהגן ולהגיב בזמן, זה קודם כל. גם זה לא כזה ברור ולא טריוויאלי, אבל זה רק הבסיס".

טראקס: "קודם כל נודה שזה מפחיד לדבר על זה מצד בעלי מקומות בפומבי, כי באוטומט אנשים מקשרים את זה 'אוקיי, זה יצבע את המקום שלי כמקום שבו קיימים כאלה דברים'. בסוף השבוע האחרון, המארח התחיל לדבר על איסור ההטרדות בכניסה, ושאלו אותי – 'מה, קרה משהו? היה אונס בבלוק?'".

רון: "קרה משהו. קורה כל הזמן".
ירון טראקס (הבלוק), בנג'י לנפנט (הדלי), גילי רון ואתי מרק (החתול והכלב). צילום: בן קלמר
אפשר להבין את הזהירות של טראקס ומרק. שניהם בפרט, והסצנה בכלל, למודי צרות מול העירייה והמשטרה. תגובות אחרות שקיבלה רון בפייסבוק, בסגנון "זה מה שקורה במועדונים, ככה זה", מעידות לא רק על ייאוש או חוסר אכפתיות מהמצב הקיים, אלא גם על דעות קדומות על חיי הלילה. במועדונים שבהם מדברים מרצון על הטרדות מיניות המתרחשות בין כתלי המועדון מדברים, במובן מסוים, על חבל בבית התלוי. "הפוסט של גילי גרם לי להרגיש כמו המלך העירום", מעיד טראקס. "כבר יותר משנה שאנחנו רוצים לצאת בקמפיין בנושא. בגלל שמפחיד להתעסק עם זה, רציתי לחפור עוד, התייעצתי עם מרים שלר מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית כי רציתי את הפידבק שלה. זה לא תירוץ, אבל במשך הרבה זמן זה התעכב ולא קרה בסוף. ברגע שגילי הוציאה את הפוסט, הרגשתי סוג של מבוכה, אכזבה. למה סתם הייתי פרפקציוניסט? תוך לילה הוצאנו פוסט רשמי ומאותו סופ"ש המארחים הכניסו את זה להנחיות של המקום. כשאנשים שמעו את זה בכניסה למועדון היו מחיאות כפיים ספונטניות".

רון: "אנחנו ישבנו אתמול עם נציגים מהדלי, מהתחת ועוד מקומות. אנחנו עובדים על סרטון על תרבות מועדונים, אנחנו מאוד רוצים להעביר מסר חיובי. גם מהצד של 'אם אני רואה משהו שקורה למישהו, אני ערב לו', וגם כדי למגר כל ספק שקיים לגבי הדרך לגשת לבחור או בחורה. ניסינו לחשוב איך לגיטימי ורלוונטי לגשת לזה, והדבר הכי בסיסי הוא קשר עין. לצוץ פתאום מאחור, בכסות החשיכה זה לא הוגן, לא ספורטיבי – כרטיס אדום".

מרק: "אבל יש משהו בהתגנבות הזאת שיכול להיות גם נעים במועדונים. צריך לחשוב איך עושים את זה גם בשביל לא לפגוע במרקם, בסקס אפיל. צריך לשלב את שני הדברים, להכין מעין מקרא למה שהמועדונים צריכים לעשות ולמה שקהל צריך לעשות".

רון: "אני רוצה שכל הפנים של אנשים בסצנה יהיו קשורים לזה. לקבוע סטטוס קוו חדש של איך שנראים חיי הלילה ואיך מקובל להתנהג. לבוא חבורה של חמישה גברים על בחורה אחת – זה לא כוחות, זה לא הוגן, זה לא ספורטיבי".

מרק: "אנחנו מדברים כאן על משהו שהוא יותר עמוק מהחתול, או מהבלוק. אנחנו מדברים על משהו שאמור להביא תודעה. זה לא רק אני ואתה ובנג'י ומי שקשור ללילה, אלא מי שבסופו של דבר סופג את הדברים האלה, שזה הלקוח, ואם הלקוח לא ירגיש בטוח, הוא לא יבוא".

זוהי גם הזדמנות להחזיר לסצנת המוזיקה האלקטרונית מעט מהיסוד החתרני שהיה בה מרגע היווסדה, וחלקו אבד לה לאורך השנים. המועדונים הראשונים בארה"ב היו מקומות פתוחים ובטוחים לשחורים, לגייז ולגייז שחורים, אך מאז פרץ למיינסטרים התחום מנהל יחסים מורכבים עם הפוליטיקה: האם היא הכרחית לחיי הקהילה או מפריעה לחגיגה? "נורמה התנהגותית צריך להכתיב מלמעלה, אבל היא גם צריכה לבוא מהקהל עצמו", אומרת רון. "צריך מודעות כוללת בזמן המסיבה, צריך דיון בפייסבוק, צריך הכל. מה שאני מקווה שיגיע הוא השאלה מה לעשות ברגע נתון. כי אני הייתי שם, עם חברים שלי בעמדה, והכל בסדר. אני לא ידעתי שאני יכולה לפנות לברמן. לא ידעתי שיש מאבטחים, כי הם סמויים. חשוב לי שכולם ידעו שיש שורה של פתרונות, שאפשר להתחיל לדבר, עם הבן אדם שמולך, עם הברמן ועם ההנהלה".
רחבת הבלוק. צילום: גוני ריסקין
לנפנט: "אנחנו צריכים להעלות קמפיין שגם יחדד אצל המקומות המקצועיים מה עושים. לא כולם יודעים אילו כלים יש להם. אפשר לתדרך בכניסה, אפשר לתדרך צוות, אפשר לשים מישהו ברחבה שיבקר וישמור על הווייב. גם אם הכוונות שלך טובות, אתה לא תמיד יודע מה לעשות. הדבר השני הוא קמפיין שיפנה לכולם וילך מעבר לסצנה שלנו".

מרק: "כולם צריכים לעבוד עם אותה רשימת מכולת. בליין צריך לדעת מה לעשות בסיטואציה כזאת, לא משנה אם הוא אצלי, בבלוק או בדלי. צריך להמשיך להיפגש, גם בפורום רחב יותר, להעלות את הדברים על הנייר. אנחנו יכולים להיפגש עם מרים שלר, שמבינה את החוק יותר טוב מאיתנו, אני מאמינה שרוב המקומות יסכימו לקחת בזה חלק".

טראקס: "והמבלים צריכים להבין שיש להם אחריות אחד כלפי השני".

רון: "אם מישהו יוצא ממסיבה בדמעות, החמצנו את המטרה שלנו".