מחאת יוצאי אתיופיה: מאות מפגינים עם נחישות של מיליונים

אומר זאת כך, יונית: לא רציתי ללכת להפגנה. כן, יונית, שמעת נכון: לא רציתי ללכת להפגנה. תבין, יעקב, אי אפשר ללכת כל יום להפגנה. מה אני, לניניסט שחי על חשבון הוריו במזא"ה? אני צריך לעבוד. ואפילו לקחתי ריטלין. אני מאוד מרוכז בעבודה עכשיו. אפס סולידריות, מקסימום עבודה.

האם האתיופים צודקים, אור הלר עם הכוחות? כן, בוודאי שכן. אבל כולם צודקים. אתמול הערבים צדקו בהפגנה נגד הריסת הבתים. היום האתיופים צודקים בהפגנה נגד האפליה והגזענות. מחר אלה יהיו הדרוזים במחאת הדרוזים. מחרתיים הבדואים במחאת הבדואים. אחר כך השמאלנים, שגם הם מיעוט נרדף. אחר כך שוב תהיה מחאה חברתית, צודקת מאין כמוה. ואז שוב מחאה צרכנית – מוצדקת! – על מוצר מסוים. ואז סתם אינתיפאדה. צודקת. הכי צודקת.

אלא שאז, גיל תמרי וושינגטון, שמעתי שהאתיופים הפכו ניידת משטרה, ומיד נהרתי לכיכר. כי ישראל המפולגת מאוחדת בדבר אחד: שנאה למשטרת ישראל. נכון, כל הרשויות אשמות. נכון, גם השוטרים מסכנים. אבל זה לא אומר, נדב איל מדסק החוץ, שלא צריך להפוך להם את הניידות. צריך. היה צריך מזמן.

כשאני מגיע לכיכר רבין בתל אביב, איתי אנגל שמצטרף אלינו מבגדד, היא נראית כמו אחרי יום העצמאות של מדינה אחרת. הרחובות נוצצים משברי בקבוקים ודם. מי שלא ראה חייל אתיופי במדי א' – לא תגידו ב' – זורק בקבוק על שוטר, לא ראה הפגנה סוערת מימיו.

"זה כמו בולטימור!" צווחת נערה אתיופית אחת. "לא, זה כמו פרגוסון!" צורחת חברתה. "בולטימור!" "פרגוסון!" "בולטימור!" "בילעין", מכריע ערבי עובר-אורח. הן שואלות אותו איפה זה בילעין. הוא מתאכזב וממשיך הלאה.

אני מנסה להבין מי נגד מי, משה נוסבאום עם הפרטים, אבל אין פה מנהיגים – לא בקרב המפגינים ולא בקרב המשטרה. כוחות יס"מ בסדר גודל צוק איתני מגוננים על הבריכה האקולוגית כאילו מדובר בבית המקדש השלישי. בינתיים, מסביב, מאות מפגינים חוסמים את הכבישים, הופכים אופנוע משטרתי ומשליכים פחי אשפה על השווארמה של דבוש. אבל מי שמתקרב לבריכה האקולוגית – דמו האדום בראשו השחור.

"אני שנתיים התפללתי ליום הזה," קורא אחד המפגינים במגאפון. "שנתיים חיכיתי לבוא פנים מול פנים לאהרונוביץ' ודנינו ולהגיד להם: אני, חייל צה"ל, בוש ונכלם ממשטרת ישראל, כי אתם עם חרא! אתם חרא של עם! עם ישראל חי אבל משטרת ישראל – עם חרא!"

פנינה תמנו-שטה, לשעבר חברת כנסת ולתמיד חברת הכנסת האתיופית הראשונה, מנסה להרגיע את הרוחות. אבל הרוחות שלו לא נרגעות. "מי את שתחוקקי חוקים? מי את? איך זה עוזר לי החוקים שלך? אז יש חוק – אז מה? שומרים פה על החוק? לכי תחוקקי חוקים, מבחינתי עד מחר תחוקקי."

קצת לקראת 23:00 המשטרה מתחילה עם הזרנוקים. זאת טעות, כמובן. הזרנוקים שוטפים את היושבים במעגלים באמצע הכיכר אל עבר חוסמי הכבישים בכבישים. הריצה הקלה ממריצה את הדם והשפריץ משובב את הנפש. אלא אם כן אתה חוטף אותו בפרצוף, ואז הוא לא משובב את הנפש. כך או כך, מדהים לראות תותח מים משטרתי מפציץ את הבראסרי.

המפגינים לא מוותרים. הם רוגמים את הזרנוק באבנים ובקבוקים. כשזה לא עובד, כי הרכב ממוגן, הם פשוט מקיפים אותו מכל עבר, מטפסים עליו, דופקים פלאשים לשוטרים שבפנים ומעלים את התמונות שלהם לפייסבוק. כוח יס"מ נקרא לחלץ את הזרנוקאים. זה נגמר בעוד מכות ועוד מעצרים ואפס תוצאות ואפס הישגים.

קצת אחר כך מתחילים רימוני ההלם. אני בהלם מכמות רימוני ההלם. מאות רימונים מקולנוע גת עד האנדרטה לרבין. אחד האתיופים שאני בורח איתו לכיוון דוד המלך שואל אותי "למה הם עושים לנו את זה? מה אנחנו, ערבים?" אני חושב שהוא עושה רפרנס לסרטון השוקולד, אבל לא – הוא רציני לגמרי. כי המפגינים האלה, גאולה, הם לא סתם ציונים. הם יותר ציונים מהאפיפיור בנדיקטוס הרביעי, שגם הוא הגיע לכיכר "להרגיע את הרוחות" – ומיד ברח עם הרוח. ואם להם נשבר, מה יגידו שמאלני הקיר?

בשלב הזה, עמית סגל שקצת קשה לו עם החמץ בפסח, המשטרה מנסה לפתוח את אבן גבירול. לפחות לכיוון אחד. גם זה לא הולך. אתיופי אחד נשכב מול האוטובוס הראשון שמנסה לעבור. הוא לא צועק – הוא בוכה. המג"בניקים מגרדים אותו משם לזינזאנה. ואז עוד שלושה נשכבים במקומו. מגרדים גם אותם. ואז באים עשרה. בכלל, בכל כיכר רבין מפגינים כמה מאות מפגינים, אבל הם מפגינים נחישות של מיליונים.

קצת אחרי חצות, דני עם תחזית מזג האוויר, קשיש אחד יוצא מהמרפסת שלו בדוד המלך פינת שילה יוצא למרפסת ומחזק את ידי המפגינים. "אני מחזק את ידיכם!" הוא קורא, אבל הקול שלו שברירי כל כך, והמרפסת שלו מטופחת כל כך, והרימונים הולמים כל כך, שהדברים איכשהו נשמעים כמו ביקורת.

"לך, לך חזרה הביתה!" צועק לו חזרה אחד המפגינים. "לך, כוס אמכ, אתה לא יודע מה זה להיות אתיופי במדינה!" צועק אחר. הזקן לא מבין. זה שיח חרשים. הם מקללים אותו. הוא עושה להם סימן של וי עם הידיים.