נערות השער: קבוצות כדורגל נשים חובבניות רק רוצות להינות

ביקרנו ארבע קבוצות כדורגל נשים חובבניות וניסינו להבין איך הן התחילו, איך הן מתמידות, מה הכי כיף ולמה זה לא כל כך שונה מליין מסיבות

בעטי אלונה, בעטי. צילום: אריאל עפרון
בעטי אלונה, בעטי. צילום: אריאל עפרון
2 במרץ 2017

"אם היינו גברים לא הייתם עושים את זה", מוחה שחקנית קבוצת הכדורגל חלוצות נוצצות בעקבות היתקלות עם פולשים צרפתים בני 15 שלא מסכימים לפנות את המגרש. "לא נכון", מבטל אחד מהם במבטא כבד תוך כדי הצתת סיגריה, "היו פה בנים אתמול ועשינו להם אותו דבר".

כמו חילופי הדברים האלה שהתרחשו במגרש במרכז תל אביב השבוע, כמעט כל רגע במשחק של קבוצות כדורגל נשים חובבניות הוא רגע שאפשר לתהות בו על שוויון, פמיניזם ויחסי כוחות. האם אלה בסך הכל כמה נשים שהחליטו לשחק כדורגל ולהדחיק את צרות היומיום, או שהמשחק שלהן הוא השתתפות פעילה בשבירת מוסכמות ואמירה נגד השוביניזם הישראלי?

"אף אחת לא באה לשחק כדי לעצבן או להוכיח עמדה", אומרת מאיה גייר, שמשחקת בקבוצת כדורגל הנשים בבית הספר תל נורדאו. "מצד שני, ברגע שזה יפסיק להיות חומר לכתבות נדע שהגענו למקום של שפיות". הכירו את ארבע הקבוצות העצמאיות המובילות של כדורגל הנשים בתל אביב:

קבוצת פארק דרום

ותק: חמש שנים עם מעברים בין רחבת הבר צימר והפארק הסמוך לקאנטרי גורן־גולדשטיין
מושב קבע: פארק דרום
מתי נפגשים: ימי שבת
מאמן: רפי בלבירסקי
טווח גילים: 17 עד 50+
מרואיינות: רותי בארלי, בת 56; עידית מינצר

קבוצת פארק דרום. עומדות, מימין: עידית מינצר, ליאת דרמר, מיה, זהר ורפי בלבירסקי ורותי בארלי. יושבות: הדר סלע, ג'ולי, טליה גרינברג, תמר רצ'קובסקי ומורן נאור. צילום: אלי אטיאס
קבוצת פארק דרום. עומדות, מימין: עידית מינצר, ליאת דרמר, מיה, זהר ורפי בלבירסקי ורותי בארלי. יושבות: הדר סלע, ג'ולי, טליה גרינברג, תמר רצ'קובסקי ומורן נאור. צילום: אלי אטיאס

איך הוקמה הקבוצה?

רותי: "לבעלי, רפי בלבירסקי, היה חלום לאמן נשים בכדורגל. הוא ראה בזה שליחות וגם רצה שיהיה לשתי הבנות שלנו מקום לשחק בו".

עידית: "הבסיס של הקבוצה הוא רפי, המאמן, שהוא איש אשכולות העוסק באמנות ובהיי־טק. גרעין השחקניות הראשוני התגבש בעקבות מודעה בבר הצימר".

ספרו על ההווי הקבוצתי.

רותי: "הכל על בסיס התנדבותי מצד כולם ואנחנו מחכות למפגשים האלה. יש לנו קבוצת בנות מאוד אקלקטית. אנחנו שמות לב לשינוי ולשיפור ורפי הביא אותנו לכך שנשתפר מבחינת טכנית ונבין את המשחק עד הסוף. הוא כל הזמן שם דגש על עבודה טובה ועל טכניקה. לא משנה התוצאה – משנה הדרך. יש לו רוח חיובית וזה לא פחות חשוב מהמשחק הטכני. הגישה שלו מעצימה נשים. זה כיף להשתפר ולשחק, קשה להסביר מה התחושה כשמכניסים גול. האימונים נותנים לנו כוחות להתחיל את השבוע. זה לא מובן מאליו שבנות משחקות כדורגל ואנחנו מנסות לשמר את הגחלת. כשהשתתפנו בפרויקט העירוני מנורת לילה (פסטיבל המתרחש בנווה שאנן – נ"ב) שיחקנו במרגש אפלולי והזמנו את נשות קהילת העובדים הזרים לשחק. הרווחנו שתי שחקניות, אימא ובת מאקוודור, שמשחקות איתנו עד היום".

עידית: "אני מאמינה שהמכנה המשותף בינינו הוא משפחתיות ופרגון. התחלנו בתור שחקניות ללא ניסיון והתפתחנו להיות אשכרה קבוצה. אני התחלתי כאחת שלא יודעת לעצור כדור ועכשיו אני יודעת לבעוט כמו שצריך לשער. חלקנו ממש מטורפות. יש לנו קבוצה אקלקטית ומרגשת המורכבת מאמניות לצד נשים בעלות מקצועות ריאליים. בסוף כל אימון רותי מביאה עוגת תפוחים ותה צמחים, ואנחנו גם חוגגות ימי הולדת של חברות הקבוצה".

אתן מרגישות שיש לכן אג'נדה פמיניסטית?

עידית: "קשה לי להצביע על אג'נדה מסוימת ולומר שאנחנו חיות לפיה. רפי אומר ש'כל אישה ובת בועטת לשער בשבת'. אני אוהבת את המשפט הזה".

קבוצת תל נורדאו

ותק: שנתיים (והרשמה לליגה החובבנית בהתאחדות הכדורגל)
מושב קבע: בית הספר היסודי תל נורדאו
מאמן: אין
טווח גילים: 25־35
מרואיינות: כרם קמינסקי, בת 31; מאיה גייר, בת 32

קבוצת תל נורדאו. מימין: מירה וייס, אפרת כהן, הדס מיטב, לירון אהרונסון, איה הכט, ענבר הימן, מאיה גייר, קדן אשכנזי וטלי דיין. צילום: אלי אטיאס
קבוצת תל נורדאו. מימין: מירה וייס, אפרת כהן, הדס מיטב, לירון אהרונסון, איה הכט, ענבר הימן, מאיה גייר, קדן אשכנזי וטלי דיין. צילום: אלי אטיאס

איך הוקמה הקבוצה?

כרם: "זה התחיל מיוזמה של אחת הבנות. היה לנו סבב קודם של ניסיון להרים קבוצה לפני כמה שנים וזה ניצת שוב. לפני שנתיים חזר הפורמט בדמותם של האימונים בתל נורדאו. השנה נרשמנו לליגה השלישית, ליגה חובבנית בהתאחדות הכדורגל. המשחק הראשון היה בנובמבר. בתחילת הדרך הכל עבר מפה לאוזן, חברה סיפרה לחברה וכל מי שרצתה להגיע הייתה מוזמנת".

מאיה: "זה התחיל מקבוצת פייסבוק, שבה אחת מחברות הקבוצה לשעבר שאלה מי בעניין. ככה הצלחנו להחיות את הסיבוב הקודם של הניסיון להקים קבוצה. הפורמט היה שכונתי רוב הזמן. אחרי תקופה מסוימת החל להיווצר גרעין ברמה לא רעה בכלל, יחסית לשכונה ובמונחים המאוד לא מקצועיים שלנו, ועלתה יוזמה שנצטרף לליגת חובבות. אנחנו משתתפות במשחקים פעם בחודש וזה מוסיף ממד קצת יותר רציני".

ספרו על ההווי הקבוצתי.

כרם: "אנחנו מגוונות וזה מה שיפה בכל הסיפור. יש לי שם חברות שלמדו איתי בתיכון לצד בנות שהכרתי בכדורגל. אפילו שלפעמים אנחנו באינפלציית שחקניות, מצטרפות אלינו בנות חדשות ושחקניות כדורגל שאף פעם לא מצאו מקום לשחק בו".

מאיה: "אנחנו חבורת חברות. יש צחוקים במהלך משחקים, אנחנו רואות ליגת האלופות ביחד. אנחנו נורא בנות ולא עונות על סטריאוטיפ של 'שחקניות כדורגל'. אם מישהי חוטפת מכה שואלים אותה ישר 'מאמי, את בסדר?'. אחרי אישור שהכל קול אנחנו חוזרות לשחק. יש גם טראש טוק אבל הוא פחות זועם וגס".

אתן מרגישות שיש אמירה פמיניסטית במשחק שלכן?

כרם: "אנחנו פשוט בנות שממש אוהבות כדורגל. יש לנו האחווה הנשית הפמיניסטית אבל זה משהו שנלווה. המכנה המשותף של כולנו הוא אהבה לכדורגל ורצון לשחק. אני לא הגעתי עם אג'נדה ברורה לגבי זה. אבל אני חושבת שהאג'נדה המשותפת היא אהבה למשחק".

מאיה: "אין פה הוכחת טענה שגם בנות יכולות לשחק כי בשבילנו זה מובן מאליו שבנות יכולות לשחק כדורגל. זה נהיה אישיו רק כשאני קונה נעלי כדורגל והמוכרים שואלים אותי מה הקטע. מבחינתנו זה לא משהו מדהים. למה עושים סיפור מזה שבנות משחקות כדורגל? כשהייתי קטנה ושיחקתי עם הבנים זה היה יוצא דופן, אין סיבה שכיום זה יהיה ככה".

חלוצות נוצצות

ותק: עשרה חודשים
מושב קבע: רחוב קלישר
מתי נפגשות: ימי שלישי
מאמן: אין
טווח גילים: 19־37
מרואיינות: מיכל חג'ג', בת 28; אסיף דרור, בת 23

חלוצות נוצצות. מימין: רות אלבז, מיכל חג'ג', לירון סופר, רונה ווייס ומור ארקדיר. עם הכדור: קרן אטינגר. צילום: אלי אטיאס
חלוצות נוצצות. מימין: רות אלבז, מיכל חג'ג', לירון סופר, רונה ווייס ומור ארקדיר. עם הכדור: קרן אטינגר. צילום: אלי אטיאס

איך הוקמה הקבוצה?

מיכל: "אסיף ואני חברות מאוד טובות כבר שנתיים. לפני יותר משנה ניסינו להתחיל מסורת משחקי כדורגל אבל היה מעט רצון ופחות התלהבות מהסביבה. ניסינו עוד פעם אחרי שנה בסוף החורף. בשביל הצחוקים קראנו למפגש השבוע 'ליין', כצחוקים על ליין לסביות שאנחנו מכירות, וזה התחיל להיות קטע. התייחסנו לזה כמו ליין ועבדנו על זה כמו ליין. יש לנו אפילו קבוצה בפייסבוק שנקראת חלוצות נוצצות. פתאום נהיה גרעין של בנות מכל מיני מעגלים חברתיים, ובלי לשים לב היכולת הטכנית שלנו השתפרה וזה נהפך למסורת של ימי שלישי. רצינו אפילו ללכת עם הצחוק עד הסוף ויום אחד לסגור מגרש בתשלום, להביא מלא בנות, לשחק כדורגל ובמקביל להביא שתייה ודי.ג'יי. אני לא יודעת אם נעשה את זה אבל זה רעיון בן זונה".

אסיף: "פרסמתי סטטוס בפייסבוק בתקופה שהרגשתי שמנמנה. אמרתי 'יאללה בואו נתאמן עם חברות'. כל חברה הביאה את החברה שלה וזה התפתח והפך לקבוצה בת זונה ומגובשת".

ספרו על ההווי הקבוצתי.

מיכל: "תמיד כשמישהי מצטרפת היא אומרת שבמשך שנים היא חיפשה בנות שמשחקות כדורגל. אנחנו לא קהילה סגורה, יש לנו מפגש חברתי כיפי שבועי ונוצר איזשהו אזור נוחות כשאת בקרב בנות שפועלות מאותו מקום של לממש תחביב. יש כל כך הרבה אנשים שלא מממשים את התחביבים שלהם".

אסיף: "חשוב לנו שהדלת תהיה פתוחה לכולן, לא משנה רמת המשחק, ושבנות יבואו ויהנו גם אם הן מכירות אותנו וגם אם לא. הוצאנו לא מזמן חולצות של חלוצות נוצצות וזה היה היסטרי".

אתן מרגישות שאתן חלק מאג'נדה פמיניסטית?

מיכל: "אני לא חושבת שזה נוצר עבור אג'נדה. כולנו אהבנו כדורגל מאז שאנחנו קטנות אבל איכשהו כל כך קשה למצוא מקום לבנות שמשחקות כדורגל. כאילו האופציה היחידה שלנו היא להצטרף לבנים ולהרגיש שונות. איפה המקום של הבנות שאוהבות את זה כתחביב? הנה, יצרנו מקום".

קבוצת לוינסקי

ותק: שנה
מושב קבע: גינת לוינסקי
מתי נפגשים: ימי שני
מאמן: אין
טווח גילים: 24־40
מרואיינות: יעל אייזנברג, בת 25; אמילי גרינצווייג, גיל 25

קבוצת לוינסקי. מימין: גילי אשכרי, נריה שפירא, שרה דול, ספיר סלוצקר־עמראן, מיכל פנטה ויעל איזנברג. עם הכדור: סמרוויט אדה נזו. צילום: אלי אטיאס
קבוצת לוינסקי. מימין: גילי אשכרי, נריה שפירא, שרה דול, ספיר סלוצקר־עמראן, מיכל פנטה ויעל איזנברג. עם הכדור: סמרוויט אדה נזו. צילום: אלי אטיאס

איך הוקמה הקבוצה?

יעל: "שיחקתי כמה פעמים בקבוצה שנפגשת במגרש של בית הספר תל נורדאו. הן היו ברמה מאוד גבוהה ואני לא, אז דיברתי עם חברה שלי, שרה, שאולי כדאי שנפתח קבוצה משלנו. כתבתי פוסט בקבוצת פייסבוק שפתחנו אם יש בנות שרוצות לשחק איתנו וזה עבר מאחת לשנייה. הבנות העבירו את הבשורה מפה לאוזן לחברות שלהן ונוצר גרעין של בנות שבאות קבוע לשחק".

אמילי: "הכל התחיל מיעל. צירפו אותי לקבוצה ולא הכרתי שם הרבה בנות. באיזשהו שלב הדיבורים של 'יאללה בוא נשחק' איכשהו התממשו. נפלאות הרשתות החברתיות".

ספרו על ההווי הקבוצתי.

יעל: "מאוד כיף לנו ביחד. אנחנו קבוצה פתוחה ומי שרוצה לבוא מוזמנת – לא משנה מי היא ובאיזו רמה היא משחקת".

אמילי: "אנחנו חבורת בנות שנהנות לשחק ביחד. התחלנו כשכל אחת הייתה ברמה שונה והצלחנו לאזן את זה. הקבוצה מאוד פתוחה, אנחנו לא מנסות להיות מקצועיות וזה נחמד. אנחנו צופות ביחד במשחקים ויוצאות ביחד. יש אווירה של פתיחות. תבואי כשבא לך, יום רע או יום טוב – אנחנו פה. אין הווי נוקשה ומחייב".

אתן מרגישות שאתן חלק מאג'נדה פמיניסטית?

יעל: "אני לא רואה את העובדה שאנחנו משחקות כדורגל כאג'נדה. אנחנו פשוט חברות שנהנות זו עם זו".

אמילי: "החיים של נשים במרחב הם אקט פמינסטי בפני עצמו. אני אומרת את זה כרגע עם חיוך ובצחוק אבל זה נכון. כשאישה פועלת נגד 'דפוסים מקובלים' זה נתפס חברתית כאקט פמיניסטי. אנחנו רואות את עצמנו כסתם חבורת נשים שבאה לשחק ביחד כדורגל, אבל תמיד יבואו הגברים הספציפיים שייתנו את ההערות הסטריאוטיפיות. כל אלה הופכים את העמידה שלנו כקבוצה למשהו שיש לו אג'נדה פמיניסטית".