שותקים ובוכים

מהפכות גדולות עושים אנשים "קטנים", כאלה שאין בידם כוח פוליטי אבל יש בהם אש כל כך שורפת עד כי לא נותרת ברירה חוץ מלרוץ ולחצוב בידיים בסלע איתן אם צריך, רק כדי שיפרצו המים שיכבו אותה. לפני כשנה הייאוש הוביל אותנו למעשה כזה. ברגע של עוצמה פתאומית, יצאנו לירן ואני לעוד מסע חיים משותף. ביקשנו שישוו את חוק הפונדקאות להומואים ולכולם. בן לילה הפכנו לסמל המאבק, קשרו לנו כל מיני תארים בומבסטיים שלא ייחלנו להם ולא ידענו מה עושים עם כובד משקלם. אבל דבר אחד היה ברור: זכינו ביכולת להשפיע ואסור לנו להשליך את זה. הדבר השני התברר מאוחר יותר: צריך יותר משניים כדי לעשות מהפכה אמיתית.

במקביל למאבק שלנו ובעזרתו נוצר מומנטום לקידום זכויות היסטורי עבור קהילת הלהט"ב. שילוב הידיים של "האח" בנט עם יש עתיד, יעל גרמן בתפקיד שרת הבריאות ואסף וויס כיועץ שלה, ההתעוררות הגדולה והמבטיחה של פעילים ישנים וחדשים בקהילה, בני הזוג טבק־אבירם ובני הזוג מור־סיקורל, שהשיגו קידום חקיקה בנושא הורות חד מינית, ואפילו הפגנה ראשונה מזה נצח של קהילת הלהט"ב הישראלית (ועוד בגשם) שבאה עם אג'נדה ברורה – רוצים שוויון! כל אלה סימנו רוח חדשה, ולרגע אחד נראה היה שידנו על העליונה מול הקיצוניות הדתית, החושך והבורות. חוק הפונדקאות המתוקן, שמאפשר לזוגות חד מיניים וליחידים להשתמש בשירותי פונדקאות בישראל, עבר בוועדת השרים לחקיקה. אבל כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי שהסיקור התקשורתי שכך, הגיש שר השיכון מהבית היהודי אורי אריאל ערר על החוק שהקואליציה כבר החליטה להעביר, מעשה לא קולגיאלי בקרב חברים קואליציוניים. הערר מונע מהחוק מלהגיע כעת לקריאה ראשונה ומעביר את ההחלטה על גורלו לידי נתניהו. בימים אלה מתנהל משא ומתן, בעיקר בלשכת השרה גרמן, כדי להגיע – שוב – לעמק השווה מול בנט והבית היהודי.

"אם יוולד לי ילד" – קליפ המאבק למען שוויון זכויות לזוגות חד מיניים:

כבר חודש שהחוק ההיסטורי הזה קבור, ומי שוב שותקת? קהילת הלהט"ב כמובן, שעסוקה בעיקר בשאלה אם שינו את מסלול מצעד הגאווה ובמי בא לנגן במסיבה המרכזית. השנה האחרונה הייתה מבחן האש האמיתי של הקהילה, אבל חוץ מאותה הפגנה והתרחשות פייסבוקית עייפה לא באמת קרה פה משהו. כאילו כולם בקהילה מחכים שאיזה זוג, קבוצת סלון, אגודה או תא גאה יעשו את העבודה בלי שהם עצמם יצטרכו לקום מהספה.

אז זה הזמן להגיד את האמת: חבריי הלהט"בים הישראלים, מגיע לנו! מגיע לנו שלא יתנו לנו להתחתן. מגיע לנו שנמשיך לחלום שנזכה בלוטו ואולי יהיה לנו ילד. מגיע לנו שבכל חודש גאווה נשמש לוח מודעות לסטיקרים של פוליטיקאים רעבים לסיקור. מגיע לנו שלא ייקחו אותנו ברצינות. מגיע לנו שאנחנו חיים באחת המדינות "הנאורות" האחרונות שלא מכירות בזכויותינו. מגיע לנו לחשוש לחיות את חיינו במרחק 30 דקות מתל אביב. והכי מגיע לנו – שראש הממשלה שלנו מתעלם לחלוטין מכל מה שקרה פה בשנה האחרונה, כי אולפנו לשתוק, כי הכל חשוב יותר.

אם הייתי חושב שטוב לכם ככה ושאתם באמת מרוצים מהסטטוס קוו התל אביבי שלנו, לא הייתי מטיף לאיש. אבל אני שומע אתכם מתלוננים ומתלוננות, מתבכיינים השכם והערב, בכל שיחת סלון, סטטוס וקומנט או פוסט עם לינק מעציב, על כפייה דתית ועל "מדינת תל אביב" ועל חוסר שוויון ועל "סירוס חקיקתי" ועל מה לא? חמודות, אתן צבועות יותר מהדגל. התקופה הקרובה תכריע את המצב החוקי שלנו להרבה שנים קדימה. כי עכשיו, כשכבר נוצר המומנטום וחוק הפונדקאות עומד לפתחה של הממשלה, זו ההזדמנות לעשות היסטוריה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מודע להתפתחויות של השנה הסוערת הזאת, הוא מודע לעובדה שיש חוק שעבר את ועדת השרים והוגש עליו ערר במפתיע, אבל הוא מתעלם במכוון ממה שקורה, שותק שתיקה מקוממת שלא הייתה מתקבלת בשום מקום נאור אחר בעולם.

ביוני הקרוב רבים מאיתנו יגיעו לרקוד חצי עירומים על משאית או ליד משאית במצעד הגאווה, ליתר דיוק – קרוב למאה אלף מאיתנו. לו מחצית מכמות האנשים הזאת הייתה נעמדת תחת ביתו של ראש הממשלה ודורשת שיגיב עכשיו – הכל היה נראה אחרת. אבל אתם מחכים למשה התורן שיבוא ויזעק בשמכם: "שלח את עמי".